טור דעה: JE@N-LUC

גבול הוא הקו המפריד, המגביל, המעדיף דבר על פני משנהו, המפלה, האלים, אך החשוב מכל הוא הקו העושה דברים למובנים, הוא מוליד המילים והמשמעויות, מוליד התקשורת ויכולת ההבנה. בימים אלה נקראת תיגר על גמישות הקו הזה. דברים שבעבר היו מובנים בבירור, היום מובן עד כמה שהם לא. כעת שהקושי בלהעמיד דברים על אמתותם בשיאו, וקו הגבול נעלם לאיטו, ההססנות ואי-האמון מתעצמים. גדולה מזו, אנשים חשדניים יותר. במציאות שכזו קשה להרשים, להפתיע, או אפילו לשמח את ליבם של אחרים באמת ובתמים מבלי שהם יתנתקו בשלב מסוים מהסיטואציה – הרי אותם חשדניים, תשומת לבם היא כמו פצצה מתקתקת.

בעידן המודרני הפגישה עם יצירת אומנות היא על תקן "ועוד אחת". בתוך כך מה שנקרא "ערך" רק הולך ונחלש, ולחילופין אנו מוצאים את עצמנו עם פגישה אגואיסטית עם עצמנו. פגישה מאכזבת למדי. בימינו הבעיה האמיתי היא אי-היכולת לפגוש את האחר מבלי להיקלע לפגישה-עצמית בו הדיון הוא בנוגע לפגישה עם האחר. כל פעם מחדש האדם המודרני מוצא את עצמו לוקח צעד אחורה ומתבונן בעצמו מתבונן. בעוד שהאדם המודרני באמת, היה לוקח גם שני צעדים אחורה וכך יתבונן בעצמו מתבונן על עצמו מתבונן. ובאשר ליצירת האומנות, היא בסך הכול נושאת בתוצאות של התפתחות יכולת ההתנתקות של האדם.

אנו חיים בתקופה בה אדם אינו יכול לדבר אמיתות חדשות. אנו חיים בתקופה בה ההפתעה איבדה את האפקט. אנו חיים בתקופה בה השיר שר על עצמו. אתם מבינים? שר על עצמו! יצירות האומנות של היום, לטוב או לרע, מרפררות לעצמן. אזכור שכזה מבטא את עד כמה הגבולות נמתחו להם. המצב יפה במורכבותו, אך אם תסכימו איתי לעיתים מורכב מדי ליופיו.

אם לחדד את וולטר, אינני מאמין שמפלת המודרניות – אובדן ההילה – מצויה ברמת הכמויות על גבי כמויות של יצירות אומנות נגישות, אלא גדולה מזו, מקור המפלה שייך לכוחה של האבולוציה, המקנה לאדם יכולת מתגברת למודעות עצמית, יכולת מתגברת ללא להאמין. או שמא זה הולך יד ביד – אין לדעת במפורש.

מה עם האומן של היום? לרוב, האומן של היום מתלונן ל- או על חברה שלא מתגמלת – אם זה כספית או כל בחינה אחרת. יכולת היצירה של האומן של היום תלויה ביכולת תגמול החברה. יש להבין, אני לא אומר זאת בתור ביקורת על החברה, נהפוך הוא. האומן של היום הוא נכה אומנותית. הוא כל כך מפחד על עצמו שהוא לא יכול להרשות לעצמו ליצור. אשמת מי? האומן או החברה? אף אחד מהם באמת – זה פשוט כורח האבולוציה. האומן נהיה יותר ויותר אגואיסט שהוא אוהב את עצמו יותר מאשר את היצירה. האומן של אז היה מקריב את מה שהוא חושב שהוא למען מה שאמיתי, מה שבאמת אמיתי. על מנת שהאומן יחזיר עטרה ליושנה, עליו לשוב להאמין (מי שקורא זאת וחושב שמדובר בהגד דתי, הוא חסר כל מושג – במילים עדינות). האומן של היום מפרשן כל דבר ודבר שהוא עושה. הוא מחפש משמעויות תחת כל עץ רענן. הוא סוחט מהיצירה שלו הסברים וכוונות ולמה? במובן הרחב יותר: מתוך שתלטנות. הוא מפחד ללכת לאיבוד בתוככי מציאות חסרת גבולות, על כן מנחם את עצמו בזה שהוא "מבין עניין".

אומנות אמיתית שייכת לטיפשים, לא לחכמים. רק טיפש יבין.