טור דעה: ER@N YERM!YA בשיתוף AI
בימים האחרונים, העולם כולו נשאב ליצירת תמונות בהשראת הסגנון היפני הידוע של סטודיו ג'יבלי (Ghibli), באמצעות כלים של בינה מלאכותית(AI) . הטרנד פופולרי שלא ניתן היה לברוח ממנו לאחרונה בכל מדיה חברתית, שבו אנשים מייצרים דיוקנאות ואיורים שנראים כאילו יצאו הישר מהסרטים המפורסמים של ג'יבלי, כמו "המסע המופלא" ו"השכינה הנודדת".
הכלים הדיגיטליים הללו מאפשרים לכל אחד ליצור יצירות אמנות מרהיבות תוך שניות, באמצעות אלגוריתמים מתקדמים שמבוססים על עשרות אלפי דימויים וסטיילים שנלמדו ממאגרי נתונים. המהירות, הפשטות, והיכולת ליצור יצירות ברמות דיוק גבוהות יוצרים תהיות רבות: האם זהו שיא החדשנות האמנותית או שמא איום על היצירתיות האנושית?
היכולת של AI ליצור יצירות אמנות מדהימות איננה חדשה, אך בשנים האחרונות היא הפכה למוחשית יותר ויותר. מכונות המסוגלות להפיק תמונות, לעצב צלילים, ואף לכתוב יצירות ספרותיות, עומדות בפני עידן חדש של יצירה – בו אין יותר את הצורך באנשי מקצוע מיומנים. כל אדם עם מחשב יכול להיכנס לפלטפורמה מתקדמת ולהפיק יצירה מרשימה. אם בעבר יצירות האמנות היו תוצר של דמיון, ניסיון, ויכולת טכנית, היום נראה כי כל מה שצריך הוא רעיון – והמערכת הממוחשבת תעשה את כל השאר.
העולם הדיגיטלי מביא איתו גישה חדשה לאמנות: יצירה מיידית. לא עוד ימים או שבועות של עבודה על ציור, פיסול או יצירה מוזיקלית, אלא רגעים ספורים שבהם תהליך יצירתי מתרחש באופן אוטומטי. המהירות הזו מציבה אותנו בפני סוגיה חמורה: האם אובדן הזמן המושקע ביצירה פוגע בתהליך האמנותי? האם משהו מהותי חסר כאשר יצירה מתבצעת תוך שניות בודדות?
במהלך ההיסטוריה, כל יצירת אמנות – מהיצירות של האחים לומייר, שהחלו את עידן הקולנוע, ועד לספרים שנכתבו על ידי סופרי מדע בדיוני כמו ז'ול ורן – דרשו עבודה פיזית ורגשית עמלנית. קחו למשל את הסרט הראשון של האחים לומייר, "הגעת רכבת לתחנה". זהו הסרט האיקוני שבו צולמה רכבת נכנסת לתחנה. סרט זה לא רק שמייצג את תחילתה של תקופה חדשה בקולנוע, אלא הוא גם מעיד על עבודה קשה של צוות יוצרים שהשקיעו ימים רבים בהבאת המהפכה החדשה הזו לעולם.
ומנגד, נדמה שכיום, בבחינת ההשפעה של ה-AI, עולמנו הופך ליותר ויותר מקוון ומדוד. יצירות אמנות הנולדות בשניות, ללא מאמץ פיזי או רגשי, אינן מביאות את אותו עומק שהיה ניתן למצוא ביצירות הקולנוע או הספרות הקלאסיות. אם ניקח כדוגמה את יצירות הספרות של ז'ול ורן, אנו מוצאים יצירות כמו "20,000 מילים מתחת למים", שמדובר בסיפור שכלל עמל מחשבתי ואישי עצום, כשכל דמות משוחקת בקפידה כדי להעביר את עומק האנושיות. כתיבה כזו מציבה את הסופרים בעידן שהחיים עצמם היו שדה קרב למילים – חיפוש אחר משמעות, גאולה, וכאב.
וכאן, הגלגל מתהפך: האם האנושות עדיין יכולה ליצור מתוך השראה פנימית, או שה-AI שינה את כללי המשחק?
(Jules Verne)
האם האמן חייב להילחם ביצירה על מנת שזו תהיה שווה משהו? או שמא כל יצירה שמפיקה מכונה מדויקת, פשוטה, ומהירה, עשויה להיחשב יצירה של ערך על? השאלות הללו אינן חד משמעיות, ונראה כי הן ימשיכו להעסיק את עולם האמנות בשנים הקרובות.
ההתפתחות המהירה של ה-AI גם מעוררת שאלות קשות בנוגע לקניין הרוחני. אם יצירה נוצרה על ידי מערכת בינה מלאכותית, מי בעל הזכויות עליה? האם המפתח של האלגוריתם יכול לתבוע את הזכויות, או שמא למשתמש יש זכויות יצירה כלשהן על היצירה שהוא יצר באמצעות המערכת? סוגיות אלו של זכויות יוצרים הופכות למורכבות ומסובכות יותר כאשר מדובר במערכות יצירה חכמות שנבנו על ידי כמה אנשים או חברות ולא יצירה אינדיבידואלית, ובטח כאשר מדובר באמנות שנראית כאילו יצאה מ"יד" אנושית. ההתלבטויות סביב נושא זה רק ילכו ויתעצמו ככל שיכנסו למודעות הציבורית יצירות נוספות שנוצרו בעזרת AI.
ובסופו של יום, בין ים האמנות הדיגיטלית שמוטחת בנו מידי שניה נשאלת השאלה: האם העולם הדיגיטלי, לצד חשיבת מכונה ואוטומציות הופכות את האמנות ליותר נגישה, או רק יוצרת שדה-קרב חדש – שבו היצירה וזכויות היוצרים עליה יילחמו עד שהאחד יכריע את האחר?
