פואמה מאת JE@N-LUC

אני אספר לזכר ובשבחה של האיילה האחרונה ממינה.

עפרה בת ימה את עדנה החלה,
אך בעיניה ללא דחוי תפארת נעורים פועמת,
באבן של הוד והדר נהרה ירוקה שוכנת.
כסימוי של מגדלור אלומות האור שמעיניה,
צדות את ליבו של הצייד טרם לוקח את חייה.
הבוהה מעל ומעבר הישמר נא,
פן כמו פלד בים שוקע,
ככה לפתע, תהום עיניה את חייך בולע.

ברבות הימים התערו רגליה,
וללא מעצור, את השדות כולם תבעה אליה.
אך אוה האיילה ידע לא תכלה,
באוויר, עם הציפורים, ומבעד לעננים רצה שררה.
וכך הווה, לאיילה התגשמה המשאלה.
כעת ממלכות הארץ ושגיא הקשיבו היטב,
האיילה אותכם מהיום,
תנתב.

על אף גאונה שלו אין-קץ,
קצוב זכרה של האחת והיחידה,
האחרונה ממינה.
צר, שאל בור צלמות גזה האיילה,
ללא יורש לשאת אילך את מלוא תהילתה.