מערכת W@LTER BENJAM!N
ב-25 ביוני 2000, עלה דיוויד בואי (David Bowie) על הבמה המרכזית בפסטיבל גלסטונברי באנגליה, ונתן את אחת ההופעות המדוברות ביותר בקריירה העשירה שלו. הקהל, שהתמודד עם גשם בלתי פוסק ובוץ בלתי-נסבל עד הברכיים, עמד פשוט המום לנוכח המאסטרו הכריזמטי שהיה עטוף בחליפה זהובה, כאילו זה עתה צעד מהאגדה.
בואי פתח עם השיר “Wild Is the Wind” בלדה נוגה ומלאת נשמה שבתוך דקות החזיר את הקהל לימי הזוהר של גלאם-רוק, רוק מתקדם, ניו-ווייב, ופופ אוונגרדי. זו הייתה לא רק הופעה מוזיקלית, זו הייתה בעצם תזכורת מוזיקלית לכך שזמר שהיה אז בן 53, שכבר הספידו אותו לא אחת מסביב לגלובוס, יכול להפיל את הלסתות של עשרות אלפי צעירים ולהותיר אותם המומים בבוץ.
ושלא יהיה ספק, ההופעה עצמה הפכה לאירוע איקוני. לא רק משום ההגשה המדויקת של להיטי הענק “Life on Mars?”, “Changes”, “Let’s Dance” ו-“Heroes”, אלא בעיקר בזכות הכנות שבה בואי דיבר עם הקהל באותם רגעים. בין שיר לשיר הוא פשוט החליט לשתף בזיכרונות מהפסטיבל הראשון של גלסטונברי ב-1971, בו הופיע כאמן מתחיל. ואז בשנת 2000, כמעט שלושים שנה מאוחר יותר, הוא חזר כאגדה חיה.
ומה שהפך את הערב הזה לאגדי עוד יותר היה הקשר הישיר בין העבר של בואי לעתיד שלו. הוא הרי הבין היטב את המשמעות של הזמן שעבר, ואולי טוב יותר מכל אמן בן דורו. ההופעה הייתה בעצם מסע בזמן, פסקול של ארבעה עשורים, וחגיגה של שינויים. על הבמה הזו עמד אדם שלא חשש להשתנות, למתוח גבולות, ולשחק עם זהויות: מ-Ziggy Stardust ועד Thin White Duke.
אבל אולי הרגע המרגש ביותר בפסטיבל ההוא בשנת 2000 היה דווקא כשהוא שר את “Absolute Beginners”, שיר אהבה פשוט שמגיע מתוך סרט שכשל נחרצות בקופות. ומול ים האנשים, עם גשם שוטף ובלי פירוטכניקה מתוחכמת או תפאורה יקרה, הוא פשוט עמד שם, בשר ודם, ונתן לקול שלו לרעוד בעדינות. זו הייתה אינטימיות נדירה, כזו שלא מצפים לה באמצע פסטיבל עצום.
ההופעה הזו גם צולמה אך מעולם לא שודרה במלואה. רק לאחר מותו של בואי, ב-2016 כשהוצגה לציבור באופן מלא בפעם הראשונה, הבינו רבים עד כמה משמעותית הייתה. ולא רק כהופעה, אלא כאירוע תרבותי, כסמל לפרידה מעידן של אייקונים בלתי ניתנים להחלפה.
ועכשיו, ביוני 2025, בדיוק 24 שנה לאחר מכן, כשהבמות מלאות באמנים טכניים, פוסט-מודרניים, מחושבים עד תום, עם סוללה של רקדנים, תיקוני וואקל, תלבושות יקרות ובינה מלאכותית לצידם – ההופעה הזו מהדהדת חזק מתמיד. וקשה שלא לשאול: האם יש כיום מישהו שיכול לעלות על במה, בלי ריקודים מתוזמנים, בלי אפקטים מוגזמים, וממש להחזיק קהל עם שיר בן 30 שנה כאילו הוא נכתב אתמול?
קשה מאוד לומר. אבל אולי אפשר להצביע על היורשת הרוחנית שסומנה כשבואי הלך לעולמו: ליידי גאגא (Lady Gaga).
ולא במקרה בחרה גאגא לפתוח את הקריירה שלה בהצהרות בלתי פוסקות של דימוי ויזואלי מוקצן, גוף משתנה תדיר, וחלום על כוכבות שתמיד על גבול הדימיון והשגעון. השוואות לדיוויד בואי לא איחרו להגיע והיא גם לא הסתירה את ההשפעה, אלא דיברה עליו כהשראה בכל ראיון בתחילת הקריירה שלה. ובשנת 2016, בטקס הגראמי שנערך זמן קצר לאחר מותו של בואי, הקדישה לו הכוכבת מניו יורק מופע מחווה סוחף עם מחרוזת של שיריו בליווי הדמיות מדהימות על פניה, תפאורות משתנות ותלבושות שנדמה כי נגנבו מארון הבגדים שלו.
וגם לפני כן, צבעה את פניה בתמונות הקידום לאלבומה הראשון THE FAME באותו ברק מפורסם של בואי (במקור מעטיפת אלדין-סיין שלו). וכמה שנים מאוחר יותר הופיעה שוב בצבעי פנים סוריאליסטיים כחיקוי מדויק לבואי, בשיר הפריצה "APPLAUSE" מתוך אלבומה ARTPOP , ושילבה אלמנטים בימתיים שבין תאטרון וקרקס. גאגא, כמו בואי בזמנו, היא מישהי שיודעת להחזיק קהל עולמי של מאות אלפים אבל לא רק באמצעות הקול, אלא דרך חזון והאמנות עצמה. גם בהופעתה האחרונה בברזיל, ששברה שיאי קהל בחוף קופה-קבנה המפורסם, הוכיחה שבדומה לבואי בגלסטונברי האמנות שלה היא טוטאלית, היא שלמה, והיא מייצרת באז וטירוף פופ עולמי בדיוק כשהעולם בדיוק צריך אותה.
