מחשבות על קולנוע מרגש, ומילות געגוע לציון לכתו בחודש אוגוסט, של גדול היוצרים הישראליים

טור דעה: ER@N YERM!YA

בכל שנה, באוגוסט, עולה בי שוב הדמות של היוצר משה מזרחי. לא תמיד קל לי להסביר מדוע, אבל משהו בעבודות שלו, ובעיקר בסרט "כל החיים לפניו", גורם לי לחזור אליו שוב ושוב, כמו המבט בתמונה ישנה שמחביאה בכל מבט שכבה חדשה.

משה מזרחי היה מהבמאים הישראלים היחידים שעשו קולנוע אמנותי שהוכר גם בזירה הבינלאומית מבלי להתפשר על הרגישות, ההומאניות, והעומק של הדמויות שהוא משרטט. את "כל החיים לפניו" ("מאדאם רוזה") הוא יצר בצרפתית, כשיתוף פעולה בין צרפת לישראל, רומן מאת היוצר היהודי-צרפתי רומיין גארי (Romain Gary) שכתב אותו תחת שם העט אמיל אז'אר, ובכך הצליח ליצור את מה שאני מרשה לעצמי לכנות יצירה אוניברסלית שיש בה את כל מה שסרט צריך, בלי טיפת יומרנות.

הסרט, שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בשנת 1978, מתרחש ברובע מהגרים בפריז, ועוקב אחר רוזה שהיא ניצולת שואה יהודייה בגיל העמידה שמגדלת ילדים של נשים בזנות, ומתמודדת עם זיקנה, שברון לב, וחיים שלא תמיד בחרה בהם. בין הילדים שהיא מגדלת נמצא גם מימו ילד מוסלמי בן עשר, שדמותו מפעמת בלב הצופה הרבה אחרי שהסרט נגמר.

מזרחי לוקח את הסיפור הזה ומכניס בו משהו שהוא כל כך שלו. המבט הרך, הבלתי מתנשא, על שוליים חברתיים, על זקנה, על כאב ואהבה. יש משהו באופן שבו המצלמה שלו נשארת עם הדמות גם כשקשה באותה הסצינה, בתוך הסיפור ומסרבת להרחיק או לטשטש את המציאות. הפעולה הזו רק מחזקת את התחושה שמזרחי לא ניסה לעשות "סרט שיראה טוב", אלא להציג את האנושות בצורתה הכנה ביותר.

ובימינו, נדמה שאין הרבה יוצרים שמוכנים באמת ללכת עם האמת שלהם עד הסוף. מזרחי לא התבייש לספר סיפורים על אנשים פשוטים, דמויות שאין להן יחצ"ן, כאלה שלא מקבלות תסריטים נוצצים ובכל זאת, אלה שהכי נוגעות לנו בלב. הוא עשה את זה בעברית, בצרפתית, ולפעמים גם במבטא שמעורבב מהחיים עצמם.

רבים מכירים את הסרט "כל החיים לפניו" רק בזכות הגרסה המחודשת של נטפליקס בכיכובה של סופיה לורן, שיצאה ב-2020. הגרסה החדשה, יש לציין, לא הצליחה לשחזר את הפשטות והעוצמה של הסרט המקורי. היא נראית יותר מדי "מצולמת", יותר מדי מתאמצת לרגש. אולי כי משה מזרחי לא ניסה לרגש, אלא פשוט היה אמיתי, וזה כל ההבדל.

אבל מזרחי לא היה רק "הבמאי של הסרט ההוא שזכה באוסקר". הוא יצר עוד סרטים רבים, בעברית ובצרפתית, והתמודד תמיד עם דמויות מורכבות וסיפורים שבין התרבויות. סרטיו עסקו במהגרים, בניצולי שואה, ביהדות ובזהות, ובמובנים רבים היו תמיד בחיפוש. החיפוש הזה, שמורגש כמעט בכל שוט, היה בו משהו פיוטי, לאו דווקא קולנועי במובן ההוליוודי, אלא אנושי, אישי.

אם ניקח לדוגמה את סרטו "הבית ברחוב שלוש" משנת 1973, בה מציג בצורה אמנותית ומרגשת את רוח תקופת הקמת מדינת ישראל, תוך שמזרחי חוקר את המורכבות של התקופה, וזאת דרך עיני הדמויות השונות. מזרחי אף מצליח להעביר את תחושת הזמן והמרחב היסטוריים באמצעות שימוש מדויק בעיצוב תפאורה, צילומים וסטיילינג שמחברים את הצופה לעולם המורכב של שנות ה-40 וה-50.

הוא מייצר אווירה כובשת, שבה האישי והלאומי משתלבים באופן טבעי, והדמויות לא רק חוות את האתגרים האישיים שלהן, אלא גם את תחושת הבלבול והכאב של תקופת הקמת המדינה. דרך הצילום המרגש והבחירות האמנותיות המוקפדות, מזרחי מצליח לשלב בין הדרמה האישית לבין המאבק הלאומי, תוך שהוא שוזר את המתח בין החזון הציוני לבין המציאות היומיומית.

ובזירה הגלובלית מזרחי פשוט פרח. בסרטו הבינלאומי Every Time We Say Goodbye (אהבה גנובה) משנת 1986, נראה כיצד מזרחי שוב מצליח לאחד בין סיפור אישי מרגש לבין הקשרים היסטוריים ותרבותיים רחבים. מדובר בהפקה יוצאת דופן לתקופתה (ועד היום), כשיתוף פעולה נדיר בין תעשיית הקולנוע הישראלית להוליווד ובכיכובו של טום הנקס, שהיה אז בתחילת דרכו אך כבר הפגין נוכחות מסך עוצמתית ומרגשת. הסרט מתרחש בירושלים של שנות ה־40, ומספר את סיפורו של טייס אמריקאי המוצב בארץ ישראל בזמן מלחמת העולם השנייה, שמתאהב באישה ממשפחה ספרדית מסורתית.

הקסם של הסרט בעצם טמון בעדינות שבה מזרחי בוחן את המתח שבין אהבה לתרבות, בין מסורת לבחירה אישית. הוא כבמאי מצליח לחדור לרגשות של הדמויות תוך שהוא משרטט את הרקע הקולוניאלי והחברתי של התקופה בצורה מרשימה. השפה האנגלית לצד הלדינו והעברית מבליטים את הרב-תרבותיות של הדמויות, ומקנים לסרט אופי אוניברסלי אבל מאוד מקומי ואותנטי. דרך צילום מוקפד, שימוש רגיש באור טבעי, ותחושת קצב נרטיבי איטי אך שובה, מזרחי מצליח לעטוף את הסיפור בתחושת רגש עמוק ומורכב מבלי לוותר על המורכבות הפוליטית של הזמן והמקום.

כשהיום אני חושב על התרבות שלנו, על היוצרים שזוכים להכרה, על הפסטיבלים והתקציבים והמדיה החברתית קשה לי לדמיין קולנוען כמו מזרחי מצליח לשרוד, בטח שלא לפרוח. נדמה כי היה רגיש, מורכב, בלי חשבון נפש שיווקי. הוא יצר מתוך תחושת בטן, מתוך כאב ושליחות, מתוך אהבה.

ואולי דווקא בגלל זה הוא עדיין חי. הסרטים של מזרחי, ובעיקר "כל החיים לפניו", ממשיכים לבעוט גם שנים אחרי שהאורות באולם כבו. משהו בהם לא מתיישן, לא נעלם.

וביום השנה ללכתו, אני שואל את עצמי האם עוד נראה יוצר כזה? אמן שמוכן להקדיש את חייו לסיפורים של אחרים. לא של כוכבים יפים או נוצצים, אלא של דמויות אמיתיות, שבורות, של כאלו שזקוקות לקולנוע כמדיום בו יספרו את הסיפורים הקשים שאחדים רוצים להסתיר או לא לדעת.