טור דעה: ER@N YERM!YA

הצגת הדם הבלתי-פוסקת בסדרת הדרמה הקוריאנית"משחק הדיונון" (בקוריאנית: 오징어게임 או באנגלית: Squid Game) בהחלט מעלה שאלות חשובות וקשות על היסטוריה חברתית שאולי חוזרת על עצמה, והפעם לרעה. האם חזרנו אלפיים שנים אחורנית, וכעת חברות שעוסקות ב"בידור ההמונים" כמו חברת העל "נטפליקס", תופסות את תפקיד השליט הרומי, ודורשות מאיתנו הקהל, ההמון, הציבור לצפות ברצח ודם בלתי-פוסק כאקט של בידור? וכל זאת במסווה של סדרה "פוליטית/חברתית" המתיימרת להיות באופן מעורפל למדיי שופר לשיח על אי-צדק כלשהו או כסף וחברה, אך עם סיום חסר כל הסבר נרטיבי פנימי (על אדם מבוגר, ושריטה למשחקי ילדים)?

אבל על מה אני מדבר בעצם?

כדאי לחזור אחורה בזמן למאה הראשונה לפני הספירה בעזרת דפי ההיסטוריה הדיגיטליים שלנו, הגוללים עבורנו במהירות על גבי מסך המחשב את רצף הפעולות שהתרחשו במרחבי העולם בתחום התרבות והאמנות. שם, בתקופה בה שלטה האימפריה הרומית על חלקים נרחבים מתוך הגבולות המוכרים לנו כיום כמדינות עצמאיות, בוצעו פעולות שנראות לנו היום שנויות במחלוקת – כמו רצח של בני אדם, והצגת דם כבידור זול עבור ההמונים.

מי היו אותם האמיצים שרצו אל מותם? ובכן, אלו היו לוחמים רומאים (או בשמם המפורסם יותר גלדיאטורים), שלרוב הגיעו למצב זה מכיוון שהסתבכו עם בכירים באימפריה הרומית, ונדרשו להחזיר את חובם לאימפריה בצורה ייחודית למדיי באותה העת, בחייהם. אז מצאו עצמם נכנסים לזירה (של אזור התכנסות כמו אמפיתיאטרון או קולוסאום) ונלחמו אחד בשני עד למוות המוחלט. התחרויות שבהן היו משתתפים אותם גלדיאטורים כונו Ludi – או בעברית "משחקים". מצלצל מוכר למישהו?

אותם שני לוחמים, כאלו שהיו חייבים את חייהם מסיבה זו או אחרת לאימפריה הרומית, כעת מוצאים עצמם בתוך זירה, מוקפים בהמון צופה ונלהב, בעת שמנסים לרצוח אחד את האחר. העיניים של הקהל הרומאי העתיק כולו, ושל שליטי האימפריה הרומית ש"הפיקו" את האירועים, כולם כאחד- צופים ונהנים ממחזה ייחודי: דם שמשפריץ לכל עבר.

דם שמשפריץ לכל עבר, עיניים שצופות על רצח לטובת בידור, שליטים שמשחקים בחיי אדם, ומוזילים אותם לטובת הנאתם האישית. נשמע מוכר מידיי?

אז אותו קולנוען ואיש-תקשורת דרום-קוראני, של מה שמסתמנת כסדרה המדוברת ביותר שחותמת את שנת 2021, מבית היוצר של ענקית השידור וההפקות "נטפליקס", וואנג דונג-היוק (בקוריאנית: 황동혁) יצר סדרה שלמה שבה עולם התוכן הפנימי בסדרה (ברמת התסריט) חג סביב הנרטיב הקולנועי של אלימות טהורה, הצגת דם וזילות מוחלט בחיי אדם בתיאור גרפי משפיל, כפורנוגרפיה של מוות.

הסדרה בסופו של יום מתבררת כלא יותר מחיקוי זול (ושחזור משעמם למדיי) של אסטרטגיית ה"לחם ושעשועים" של האימפריה הרומית, בזמן ששלטה בהמונים. וכעת לשליט קוראים "חברות המדיה/ תעשיית הבידור", אנחנו נדרשים לצפות בפאסיביות מוחלטת, "להינות" ולשתוק.