מרילין מונרו חושפת את הצדדים האפלים של הריאליטי המוצלח Selling Sunset של ענקית הסטרימינג NETFLIX — מפרקת את הריאליטי של דור האינסטגרם, ומגלה מה קורה כשמוכרים את הגוף של האישה במקום את הבית.
טור דעה: NORM@ M0NR0E
הי זאת מרילין מונרו (כן, זו אני). חזרתי מהעולם הבא, ולא כדי להסתכל על החיים שלכם, אלא כדי לראות איך אתם מככבים בהם, והאם אתם עושים בכלל עבודה טובה.
צילום: Alfred Eisenstaedt/The LIFE Picture Collection/Getty
וחשבתי שכבר ראיתי הכול. שעמדתי מול מספיק מצלמות, שלבשתי מספיק שמלות צמודות, שנישקתי מספיק אנשים שלא באמת רציתי לנשק למען התהילה, למען הסרט, למען המותג שנקרא "מרילין".
אבל אז קמתי לתחייה, הדלקתי את הטלוויזיה וגיליתי את Selling Sunset.
יש בזה הכול: נשים יפות עד כאב, גברים יפים עד שעמום, חללים לבנים עד קרירות, בתים שעולים יותר מהכבוד העצמי של הוליווד כולה. והדרמה? אוי, הדרמה.
פעם, כדי להיחשב "דרמה", היית צריכה להתגרש, לאבד תינוק, ליפול לזרועותיו של גבר נשוי. היום? מספיק שלא הזמינו אותך להשקת פרויקט יוקרה בבוורלי הילס.
ובכל זאת אני מרותקת.
אני רואה את אלו הצועדות על עקבים של עשרה סנטימטרים לפחות, מתווכחות בליפ גלוס מבריק, מתנשקות מול דלתות זכוכית פתוחות לרווחה, ורק חושבת:
כמה מעט השתנה.
וכמה הכול השתנה.
כשאני צופה ב-Selling Sunset, אני לא יכולה שלא להיזכר בעצמי. לא בגרסה שאתם אולי זוכרים זו ששרה Happy Birthday, אדומה בשפתיים, לבנה בשמלה. אני נזכרת בגרסה הפנימית שלי. זו שרצתה שיראו אותה באמת, אבל ידעה שהפרצוף מוכר יותר מהנפש.
בנות Oppenheim יודעות את זה היטב. הן שולטות באמנות ההצגה. הן מוכרות בתים, אבל בעצם הן מוכרות את עצמן. זה לא מקרי שהפרק מתחיל בתמונות אוויריות של אחוזות נוצצות, ומסתיים בדמעות על הלחיים ריסים מלאכותיים צפים כמו ספינות טרופות על ים של מייקאפ יוקרתי.
אם אני הייתי כותבת תזה, הייתי קוראת לה: "הגוף כנדל"ן, הנפש כהשקעה מסוכנת".
כי בעולם של Selling Sunset, כמו בעולם שלי, כל מבט הוא עסקה. כל חיוך הוא משא ומתן. כל שמלה צמודה היא הצהרת כוונות וגם הזמנה.
אבל יש משהו אחר שהדהים אותי יותר מכל האופנה.
הן לובשות את כל מה שאמרו לי לא ללבוש.
מעילים נוצצים באמצע הקיץ, מחשופים חסרי בושה, גזרות שמטשטשות כל שארית של "טעם טוב" במובן הארכאי.
ואני אוהבת את זה.
אני אוהבת את זה כי הן מחזירות לעצמן שליטה. לא מחכות שיגידו להן מה יפה. לא מבקשות אישור מגבר, מעורך אופנה, ממפיק.
הן המפיקות של עצמן. הן שוברות את המסך ולובשות אותו על עצמן.
אני זוכרת כמה פעמים ביקשו ממני "לכבות קצת את הסקס".
לצנזר את עצמי.
לשבת עם רגליים סגורות, לחייך כמו ליידי, להיזהר שהחצאית לא תתרומם.
אבל אם הייתי חיה היום? הייתי יושבת לצדן, מרימה כוס שמפניה, ואומרת תמשיכו.
כי העולם הזה לא צריך פחות חושניות. הוא צריך פחות צביעות.
ובכל זאת, שאלה אחת נשארת תלויה באוויר כמו נברשת יוקרתית מדי:
מה נשאר מכל זה כשהמצלמות כבות?
אולי לא הרבה. אולי רק הפילטרים, הסכינים של מנתחים פלסטיים, והחיים שנדחסים לתוך עשר שניות של סטורי.
אבל תאמינו לי, אני יודעת גם אשליה, זולה ופרוצה ככל שתהיה, יכולה להיות אמנות.
ואולי Selling Sunset היא לא רק סדרה על נדל"ן. אולי זו המראה הכי חדה שיש לנו כרגע מראה שמראה עד כמה רחוק נלך כדי להיות נראים.
ואם כבר להיות אשליה, אז לפחות שתהיה עטופה בדולצ’ה וגבאנה.
שלכם,
מרילין
(כן, עדיין בלונדינית. תמיד בלונדינית.)
