אחת השאלות שעלו ברמיזה לאורך החודשיים האחרונים סביב יוצרי ושחקני הסדרה המצליחה הישראלית, ולאחר סערות תקשורתיות סביב התבטאויות פרו חמאס-דאעש מפי שחקנים ערביי ישראל ששיחקו בסדרה, במגזין וולטר פותחים את אחד מ"פצעי המלחמה האמנותיים" שנחשבו עד כה טאבו מוחלט, ואיתה את שאלת השאלות

"פאודה פאדיחה": אשמים או חפים מפשע?

טור דעה: ER@N YERM!YA

עם ישראל נלחם ברגעים אלו ממש, בעודו כואב את האסון הבלתי נתפס, שהתרחש בעת שמרצחי החמאס פרצו את גבולות רצועת עזה ב7 באוקטובר, פלשו לשטח מדינת ישראל וביצעו טבח ופוגרום נוראי, שמילים לא יכולות להתחיל ולתאר. ומיטב בנותינו ובנינו בצה"ל נלחמים כעת ברצועת עזה, בגבול לבנון ובאיו"ש כנגד ארגוני הטרור. הגי'האד האסלאמי, החמאס והחיזבאללה.

סרטונים, תמונות ועדכונים שוטפים מאירועי הקרבות הקשים מהגזרות השונות, מרצועת עזה, ומיום הטבח הנוראי של השביעי באוקטובר בדרום הארץ נראים באופן בלתי נתפס כמו לקוחים מתוך סרט מתועב, כזה שלא יכלנו להעלות על דעתנו. אבל משהו מזכיר את התמונות והסרטונים קורעי הלב והנפש, שצרבו את לבבות כולנו לצמיתות בכל בית ובית בישראל. לא במציאות, אלא על אחד ממסכי הטלוויזיה הכי חשובים בעולם: בסדרה "פאודה", שזמינה לצפייה בינלאומית דרך ענקית הסטרימינג NETFLIX.

ויש משהו כואב מאוד, בלנסות ולהיזכר כיצד אירועי ההשתלטות השטניים של ארגון הטרור חמאס מזכירים לנו באופן מחליא חלקים באסתטיקה ובנרטיב של התסריט בסדרה הישראלית מהמוצלחות בעולם "פאודה".

הדימויים הבולטים שקופצים מתוך עלילת הסדרה לאורך כל העונות, ובה הצגת מחבלים המגיעים בהצלחה לביתם של בכירי שירותי הביטחון בישראל ורוצחים אותם, או חטיפת בני נוער ישראלים לרצועת עזה מעלה ממש גועל וסלידה בצפייה נוספת, לאחר אותו הטבח הנוראי שהתרחש בבסיסי צה"ל, בקיבוצים שבעוטף עזה בבתים בדרום ישראל, ובמסיבת השבת "נובה" ובכולם לצערנו לוו בחטיפות אזרחינו לרצועת עזה, וחלקם עדיין מוחזקים בידי ארגון הטרור חמאס בזמן כתיבת טור זה.

ובכלל, הנרטיב המוזר שנבנה לאורך ארבע עונות בסדרה שבה בעצם אנו צופים במריבה שבין ארגון הטרור חמאס מעזה, משטחי הרשות ומנגנוני הבטחון הפלשתינאים נגד לוחמים ובכירים ספציפיים בשירות הבטחון הכללי. אין מדינת ישראל, אין כמעט צה"ל. יש ריב מומצא לחלוטין וניסיונות לבוא "חשבון אישי" בין מרצחי חמאס לבין יחידת מסתערבים אחת.

נרטיב דיי הזוי ותלוש מהמציאות, שסביבו נוצרה סדרת "פאודה", שבה  מוצגים מחבלים ופיגועי טרור, בתוך הקשר אמנותי-ריאליסטי, ככאלו המתקבלים ב"הבנה" "האדרה" וב"צידוקים" בנרטיב זה, לצד חטיפת אזרחים לעזה ורצח ישראלים – והכל כחלק מאיזשהו משחק "הוא רצח לי ואני רוצח לו בחזרה" מעוות לחלוטין, או במילותיו של העיתונאי ניר וולף ב"ישראל היום" כפי שכתב ב2022 עם יציאת העונה הרביעית: "כל כך קרינג'י ומופרז, לא הגיוני ולא אמין".

בעונה השלישית בפרק החמישי, משפט מפי דמותו של בשאר חמדאן (מתאגרף, בן לאבא טרוריסט מארגון החמאס) מבצע חטיפת בני נוער ישראלים יהודים לעזה:  "You think I want this?", צועק בכעס על הצעירים הישראלים המבועתים שחטף ביחד עם אביו, ומסביר להם כי "נכפתה עליו" פעולת החטיפה לרצועת עזה והעברתם לבני משפחתו מארגון החמאס, כאילו לא רוצה לקחת חלק בטרור. מאוחר יותר בנרטיב הסדרה גם דמותו של חמדאן תרצח את בת הנוער היהודייה שחטף. האם גם להפוך לאיש חמאס רוצח טרוריסט מגובה בנרטיב הסדרה "בלית ברירה"? העיתונאית ומבקרת הטלוויזיה הישראלית סמדר שילוני, שהעלתה טור ביקורת באתר YNET על אותה עונה שלישית של פאודה הדגישה כי :"היא [העונה השלישית] דילגה בין אמינות תסריטאית למופרכות." ואני בהחלט אדגיש בהקשר הזה את המופרכות שבתסריט זה פעם נוספת.

אבל חייבת להיות הרי סיבה, נכון? מדוע הצגת טרוריסטים בליבת התסריט שנכתב בידי ישראלים, יוצאי מערכות הביטחון הישראליים, צריכה דווקא להיעטף במשפטים שכיבול מבקשים מאיתנו "להתחבר לדמות הטרוריסט" או לחשוב שמאחורי אירוע מזעזע עומדת "לגיטימציה" כלשהי?

מדוע אנחנו הישראלים צריכים להציג על מסך הטלוויזיה נרטיב שקרי שכזה, שבו כאילו נכפה על בן למשפחת חמאס לרצוח ולחטוף? מה הוביל את כותבי הסדרה לעשות כך? האם רצו לקבל אהדה מסוימת ממדינות ערב ומצופים פוטנציאליים מוסלמים או נוצרים ברחבי אירופה, ארה"ב ושאר העולם, על מנת שהסדרה תצליח ותגרוף יותר כסף?

אם לפני הסדרה "פאודה", היו בני ובנות נוער ברחבי הגלובוס שלא הכירו כלל את ארגוני הטרור שברצועת עזה או באיו"ש, כעת קיבלו "כניסה מלאה" לאורח החיים, פעולות הטרור, הטבח והרציונאל הסדיסטי-מעוות של ארגוני הטרור והטרוריסטים המוצג לאורך הסדרה, והדבר יכול דווקא לפעול נגדנו כמדינה במהלכים ההסברתיים. ועל אף שמדובר בסדרה טלוויזיונית, כי יש כאלו שיגידו שאין דבר שכזה בעולם "פרסום רע". כלומר, חמאס מוצגים בסדרה? אז לפי תפיסה זו הצגה זו מאדירה אותם. אבל, אולי אנחנו מגזימים. למה בעצם שסדרה ובה הצגת ארגוני טרור תפעל נגדנו כמדינה, אם מדובר רק ביצירת אמנות?

ובכן, קודם כל מכיוון שקיים קשר הדוק למציאות באופן כזה שמצד אחד ייצר הצלחה מסחרית מסחררת עבור הסדרה: יוצרי הסדרה ויועציהם ששירתו בעצמם ביחידות מובחרות בצבא, פעלו בשטח האויב, נלחמו נגד מחבלים כמסתערבים, לוחמי צה"ל וביחידות מובחרות נוספות, וכך גם חלק משחקני הסדרה (אבי יששכרוף וליאור רז לוחמי דובדבן, לצד בכירים לשעבר בשב"כ כמו אבירם אלעד).

אחר כך ליהוק השחקנים לסדרה המשיך את הקו של טשטוש המציאות-סדרה. יעקב זדה-דניאל לדוגמה מובהקת שלוהק לשחקן ראשי כמפקד צוות ביחידת המסתערבים בסדרה, ובמציאות שירת ביחידה שייטת 13 וביחידת דובדבן כלוחם – אותן יחידות עילית שמבצעות את אותם המבצעים הרגישים ביותר במדינת ישראל ובשטחי אויב שאנו צופים בהם בסדרה. אזי המצב המיוחד הזה מקנה כך או כך תוקף מציאותי בעבור אלו שצופים בסדרה: בשבילם – השחקנים זדה-דניאל או הלוחם-זמר במילואים עידן עמדי, וכמובן רז אינם "רק שחקנים", אלא לוחמים אמיתיים, אנשי ביטחון של ממש בחיים האמיתיים. אז וודאי במחשבתם האינסטינקטיבית "שהסדרה היא משקפת מציאות" – כמו שכותבים צעירות וצעירים רבים ברשתות המדיה במזרח התיכון ובמערב. 

גם הקשר המפחיד במקרה של סדרה כמו "פאודה" שבין האמנות למציאות אף מתגלה לצערנו מספר פעמים במהלך המלחמה עצמה, כאשר שחקנים ערביי ישראל ששיחקו בסדרה דמויות של מחבלים וטרוריסטים בעצמם – נתפסו משבחים בחיים האמיתיים את מעשי הזוועה והטבח של ארגון הטרור חמאס כנגד אזרחי ישראל! כמו השחקנית מונא חוא בת ה34, שנחשף בתאריך ה30 באוקטובר בתקשורת הישראלית שהיא מכחישה את זוועות החמאס עם אמירות בלתי-נתפסות: "הם (חמאס) לא אנסו ולא ערפו. אין הוכחות שזה מה שהיה, זאת פרופוגנדה כדי שהעולם יזדהה איתכם (הישראלים)". או השחקן הערבי-ישראלי הישאם סלימאן, ששיחק תפקיד ראשי בעונה הראשונה כתאופיק חאמד (אבו אחמד/הפנתר), כלומר שיחק בסדרה מנהיג טרור, בכיר בחמאס וזכה להצלחה אדירה ברחבי העולם בזכות תפקיד זה. אך בחייו הפרטיים מזדהה כפלשתינאי, ונחשף כי התבטא נגד חיילי צה"ל, ואף באחד הראיונות שפורסמו בתקשורת הציג טיעון ובו לגיטימציה לרצוח חיילי צה"ל, ולאחר ביקורת ניסה לחזור בו מדבריו.

כלומר, מצד אחד יש לנו שחקנים ששיחקו את הצד של "הטרור" בסדרה את שעוסקת ביחסי הלחימה שבין הטרור לבין ארגוני הבטחון של ישראל, כעת חלקם בחיים האמיתיים תומכים בטרור בחיים האמיתיים שבוצע נגד ישראל – מעולם לא קרה דבר שכזה בהוליווד או במקבילות שלה מסביב לגלובוס. רק במקרה של הסדרה "פאודה", ורק בישראל.

אז היכן בעצם עובר הקו שבין האמנות המדומיינת למציאות, אם אלו שמשחקים בסדרה לוחמי צה"ל ומסתערבים הם באמת כאלו במציאות, לצד שחקנים ערבים-ישראלים שמצודדים בחייהם האמיתיים בטרור וברצח חיילי צה"ל?

האם בעצם היה שווה להעלות על כתב את הסדרה הזו ולייצר נרטיב לעולם על איזשהו צד "הומני" של טרוריסטים צמאי דם יהודי? כאשר לאורך הסדרה, מפקדי ארגוני הטרור מוצגים כאנושיים במידה מסוימת, מחזיקים מערכות יחסים ורק רוצים "לחיות בכבוד ולהגיב לרצח משפחתם הפרטית", כשאנו יודעים כיצד הקשר למציאות יכולה לבלבל את הצופה הזר בנוגע למצב האמיתי שבמזרח התיכון. אולי הנרטיב הראשי היה צריך להיות נוגע לרצון הבלתי-פוסק של ארגוני הטרור המזוויעים (ובראשם החמאס) בחיסול מדינת ישראל וברצח יהודים?

ואם לא הספיק נביא דוגמה נוספת מתרחשת בעונה שנייה של הסדרה, בפרק 12 בו דמותו של נידאל עוודאללה ("אל מקדסי"), שהוכנס לעלילה כמייצג של דאעש ופעיל ארגון המדינה האסלאמית אומר לדמותו של דורון קביליו האגדית (שמגלם ליאור רז, מיוצרי הסדרה): "עין תחת עין, שן תחת שן", ואני נשאר המום ושואל מאיפה הגיעה ההמצאה הנרטיבית הזו שמחבלי דאעש נלחמים באופן אישי נגד בכירים במערכת הביטחון הישראלית? עין תחת איזו עין בדיוק? ומתקבל בכלל הרושם דרך נרטיב הסדרה כי באותה נשימה בוצע דילוג בין אמינות מסוימת ומעוותת לחיים האמיתיים בתוך התסריט למופרכות טוטאלית – אירוע נגד מחבלים רודף אירוע נגד ישראלים מסתערבים וכך חוזר חלילה על גבי ארבע עונות. ואיך זה מתכנס עם המציאות בכלל?

הרי כותבי ויוצרי הסדרה מכירים לפרטי פרטים במציאות הממשית של עולם הבטחון הישראלי כנגד הטרור, וחלקם משרתים במילואים ביחידות אלו, או נלחמו זמן לא מבוטל מתוך חייהם נגד טרור. אז מדוע לייצר סדרה טלוויזיונית ש"מאדירה" את דמות הטרוריסט (מייצרת גלוריפיקציה, אם תרצו בלועזית)?

בעבור מה היצירה האמנותית תורמת לישראל, או שמא יוצרי הסדרה חפים מצורך לקחת באחריות זו? האם תפקיד הצנזורה כשל במקרה מורכב וראשוני שכזה במקרה של הסדרה "פאודה", שמוטב היה לשנות פרקים מסוימים או להצניע סצנות שפשוט לא תואמות את המציאות, ומזיקות למדינת ישראל ממש. האם רק הכסף מדבר? היכן האחריות הפרטית והלאומית של יוצרים ושחקנים שממש שירתו בתפקידים אלו בחיים האמיתיים? האם אין להם שום אחריות בנוגע למתן "לגיטימציה אמנותית" בהצגת האופן שבו ארגוני הטרור פועלים על גבי מסכי הטלוויזיה לרחבי העולם?

אז אומרים לאורך שנים רבות שמותר הכל באמנות, שהכל הולך. אבל במקרה שלנו במזרח התיכון בכלל, ובישראל בפרט, יש יצירות אמנות שמזכירות לנו יותר מידיי את המציאות, וכשהדבר משתלב עם שחקנים ערביי ישראל, שממש מהללים ומאחלים לרצח ישראלים בחיים האמיתיים – אולי בדיעבד היה כדאי לשקול לא לייצר תסריט ובו "הצעות" לארגוני הטרור כיצד לתקוף אותנו, כיצד אנו פועלים במנגנוני הבטחון הישראליים, וכמובן שלא לייצר סצנות "יפות" שנותנות השראה לארגוני טרור לרצוח ולחטוף אזרחים ישראליים לרצועת עזה.

ובסופה של מחשבה, אין לי את התשובה בנוגע לקשר הישיר שבין הסדרה "פאודה" שהציגה לאורך שנים ארבע עונות של טרור נגד ישראלים, לבין הרצח הגועלי, המתועב והבלתי נתפס של מרצחי החמאס- דאעש שפעלו בשביעי באוקטובר. והאם בכלל הסדרה נתנה השראה למחבלים מרצועת עזה או איו"ש לבצע פיגועים נגד אזרחים ישראלים או חיילי צה"ל? לעולם לא נדע (אלא אם כבר שאלו חוקרי השב"כ בחודש האחרון שאלה זו את המחבלים הארורים שנתפסו, ואנחנו בציבור הרחב לעולם לא ניחשף לתשובות שאולי סיפקו).

אך יששכרוף, ששנים רבות כותב ומתראיין כעיתונאי וכיוצר, אולי דווקא כן היה צריך לשקול לייצר אמנות אחרת לחלוטין לצד שותפיו לעשייה הקולנועית, אולי כזו שאין בה ספק בנוגע לעלילה ולהשלכות הרעיוניות שלה. כזו שאין בה ספק, ושלא יכולה לעורר אהדה ורצון לטרור. או שמא זה לא תפקידם, אז מה אם הם בכירים לשעבר במנגנוני הבטחון הישראליים שנלחמו נגד מחבלים?

אבל שאלה אחת כואבת עוד יותר נותרת ללא תשובה: מדוע יוצרים ישראלים צריכים להציג על גבי יצירה מצולמת את נקודת המבט (POV) של מחבל שונא יהודים? את מה ומי זה משרת? האם החלום הרטוב להצלחה מסחרית בהוליווד עומד מעל לחובה המוסרית של יוצרים ישראלים לשמור על בטחון העם שלנו, או לכל הפחות על דעת הקהל הבינלאומית עלינו?

אז מסתבר שיוצרים ישראלים, דווקא במדינת ישראל, ולאורך עונות רבות, היו הראשונים והיחידים שסיפקו לעולם כולו את זמן המסך הזה, יש שיגידו המרהיב ביותר עד כה אודות ה"אקשן" או "הסכסוך" שמתרחש בישראל. לעיתים מדויק להחליא, ולעיתים תלוש לחלוטין מהמציאות עד כדי מעוות באופן מסוכן, ולעניות דעתי חוטא למטרה ומייצר האדרה אסורה ובזויה לטרור בין שורות הטקסט הטלוויזיוני, והמסוכן שביותר הוא הקבלה לעיתים של יחידת המסתערבים הישראלית לטרוריסטים ארורים בעזה ובשטחי הרשות כי: "בתסריט [של פאודה] אין טובים ואין רעים. נקודת המבט שווה לשני הצדדים…" כפי שכבר ציינה הכתבת טל אריאל אמיר, בכתבה בעיתון מעריב בשנת 2015.

לסיום, ובשם מערכת מגזין וולטר בנימין, אנחנו מבקשים לאחל לשובם של כל החטופים והחטופות, לבריאות ושלמות חיילות וחיילי צה"ל בכל החזיתות, ומשתתפים בצערם העצום של משפחות הנרצחים, המשפחות השכולות, זוכרים את חללי צה"ל ומערכות הבטחון, ומאמינים שביחד ננצח את הטרור. דווקא עכשיו, בימי החנוכה

האור יגבר על החושך.