טור דעה: NOF@R MORDOCH

בשנים האחרונות אנו חווים תהליך שכולל עלייה חדה בזילות רף התכנים המוצגים במרחבי המדיה. תכנים אלו משודרים במרחבים הדיגיטליים לשם גירויי (פורנוגרפי בעיקרו). רף הגירויים הכללי שעלה כתוצאה מכך במאה עשרים ואחת הוביל ככל הנראה את חברות ההוצאה לאור ברחבי העולם המערבי לקבל תכנים דומים, ולהדפיס רומנים שמקבילים לתכנים בוטים אלו, בצורת דיו על גבי דפים לבנים. סופרות מן המערב כדוגמת איימי דואז (Amy Daws), קי.סי לין (K. C. Lynn) או המוכרת מבניהן אי. אל. ג'יימס (E. L. James) שכתבה את סדרת "חמישים גוונים של אפור", מהוות דוגמה כקצה הקרחון לכך שלרוב כותבות אלו מרוחקות לחלוטין מעולם הכתיבה המסורתי וללא רקע קודם בספרות.

אז אם אתחיל ואדבר על המונח "פורנו" התגובות כמעט תמיד יהיו בנוסח שלילי מכל מיני סיבות אבל בימינו הפורנו, בין אם אתם אוהבים את זה ובין אם לא, הפך להיות כתוב. כן, "הספרות הרומנטית" שקוראים לה ברשתות שיווק הספרים היא לא יותר מספרות פורנוגרפית גרידא, אותה הגברת בשינוי אדרת אם תרצו.

מצד אחד אני שמחה שהגענו למצב שאפשר לדבר בחופשיות (יחסית) על מה שקורה ביחסים אינטימיים בינו לבינה (או בינו לבינו או בינה לבינה) באמנות המודפסת, זה חשוב וזה גם גורם למתח לרדת ולתחושת קירבה, אבל אני חושבת שהגענו לנקודה שקיימת לכל אורך ההיסטוריה ובכל נושא, שבה הדברים הופכים למגוחכים. והנה הגענו לרגע היסטורי שכזה.

יכול להיות שנשמע מעט מוזר לשלב את הרמב"ם בנושא הזה, אבל בכדי להסביר את עצמי טוב יותר אשתמש אימרה שלו: כדי להגיע אל דרך המלך יש לחוות את שני הקצוות (לא בדיוק במילים האלה). אז אחרי שעברנו את הקצה של "לא מדברים על זה בכלל" הגענו לצד השני של "בואו נדבר על זה יותר מידי וללא כל גבולות".

אז למה חשוב להעלות את הנושא? כי אני מוצאת את זה צבוע. מדוע לכתוב פורנו הפך מקובל, ופורנו "רגיל" אותו צורכים בצפייה ויזואלית עדיין נחשב על סקאלת הטאבו? קצרה ידי מלומר את כל מה שאני חושבת בפורמט הזה, אבל זה בהחלט חומר למחשבה בשביל כולם.

הרי כולם יסכימו כי בושה להצהיר: "כן, אני רואה פורנו", אבל זו לא בושה לומר: כן, אני קוראת פורנו".

התגובה העיקרית שככל הנראה אקבל ייצבעו בסגנון: "אין פה שום אדם שנפגע כי הכל זה דמיון", ונכון, אתם צודקים, אין פה הרבה היבטים שליליים שייתכן וקיימים בפורנו, אבל אני כצרכנית קריאה מרגישה שיש כאן זילות כלשהי. כלומר, אם אכתוב פורנוגרפיה סטרייטית האם גם אני אצליח בעולם הזה?

אבל עם כל הכבוד, מה מעבר? מה קורה אחרי הסקס? ההמלצות על הספרים הללו מסתכמות תמיד באותן מילים, "זורם, כיפי, סקסי, מהמם." האמנם? מבחינתי ספר לא אמור לשדר את הדברים הללו כעיקר, אכן, ספר הוא כלי בידורי כפי שהוא כלי לכל דבר אחר כגון מידע שונה בתחומים שונים, אבל איפה עובר הגבול?

ובאותה נשימה, האם שמתם לב שהרוב המוחץ של הסופרים בתחום הן למעשה סופרות (כפי שרמזתי בתחילת הטור)? האם אני לא יכולה לטעון במקרה הזה שיש פה שימוש בגוף הגברי כחפץ שנועד לעורר מינית או לעורר את הפנטזיות הנשיות של (רוב קהילת הקוראים של אותו תחום), הנשים בעיקר? האם זה בסדר לנצל את גוף הגבר אבל לא את גוף האישה? האם אתם יכולים לראות את אי השוויון מהצד הזה? אלא אם כן תגידו לי שגברים גם צורכים את הסוג הזה של הסיפורת ואז אתנצל.

אם גבר יכתוב ספר ובו מתואר רק סקס ופנטזיות גבריות על מה לעשות לנשים או מה שהן יעשו לו, זה כמעט בוודאות ייקרא באופן וולגרי, אך איכשהו נדמה כי אם אישה כותבת הנושא הופך להיות קסום ולגיטימי.

ושלא תבינו לא נכון, אני שמחה שנשים חוגגות את הגוף שלהן, אבל הכמות במקרה הזה עולה על האיכות וזה נכנס מבחינתי לקטגוריה 'זולה'. אין לי לב אפילו להוסיף את ה'ספרות' לפני מילה זו.