טור דעה: W@LTER BENJAM!N

תמיר גרינברג הצליח להציג למדינת ישראל כולה אמש בתכנית "הכוכב הבא" את הבעיה החמורה ביותר בקיום של תחרות כישרונות טלוויזיונית בישראל – והיא בעיית השופטים.

מחזה הזוי שמתרחש רק בישראל, ובו פאנל שופטים של תכנית בידור-שירה המורכב במחציתו ממשתתפים לשעבר גם כן בתחרויות שירה (נינט טייב, שירי מימון), ובחלקו השני מזמרים שכניסתם לשוק המוזיקה הישראלי הועברה בירושה מדור ההורים אליהם (בנו של אחד מהזמרים הגדולים בישראל בן-אל תבורי, שספק רב אם היה הופך "זמר" מן המניין אם לא היה בנו של תבורי). המיעוט המוחלט בפאנל השופטים הישראלי בתוכניות מסוג זה מגיע ממש מעבודה קשה, והצלחה מסחרית אותנטית מוזיקלית בקנה מידה ישראלי.

הרי אם ניקח את תכניות תחרות הכישרונות והשירה כמו The Voice או X-factor, נראה כי פאנל השופטים במדינות אחרות מורכב ממפיקי-על בתעשיית הבידור הבינלאומית, והחשוב ביותר -המוזיקאים שמלוהקים לשפוט זמרים ויוצרים בתחרות הוכיחו את הצלחתם המוזיקלית מסביב לגלובוס כולו (בריטני ספירס, ניקול שרזינגר, סיה, וויל איי. אם, מיקה, כריסטינה אגילרה, ניקי מינאג' ועוד רבים).

כאשר מתמודד באחת ממדינות אירופה או בארה"ב עומד מול פאנל שופטים עם ניסיון אדיר מימדים, הכולל לרוב מעל עשור של הופעות ענק באצטדיונים מסביב לעולם, ונושאים בתיק הניסיונות שלהם הצלחות מסחריות בלתי-ניתנות לערעור כמו מאות מיליוני מכירות של שירים, קשה לטעון שאינם מכירים מספיק את תעשיית הבידור, או שמקנאים במועמד שמולם. ההיפך הוא הנכון.

כלומר בישראל, היו צריכים לבחור בהקבלה דומה שופטים שאינם מאוימים מן המתמודדים, שעובדים בחוץ לארץ בחוזים בינלאומיים אמיתיים ויכולים להביע דעה אובייקטיבית עליהם כמו דניס לויד, אסף אבידן, להקת אינפקטד מאשרום – שהפיקה שירים למפלצות פופ כמו ליידי גאגא, או אסף בורגור- שעבד עם כוכבים כמו מיילי סיירוס. אך לא כך הדבר בישראל.

כאשר מתמודד ישראלי מגיע לבימת תחרות כישרונות בישראל, עליו לדעת כי עומדת מולו האפשרות "להישפט" רק על ידי זמרת צעירה בשנות-העשרה לחייה כמו נועה קירל, שהצלחתה המסחרית המקומית בישראל היא תוצר של קמפיינים מסחריים אגרסיביים ביותר וקניית צפיות עבור שירים באתר היוטיוב (ללא הסתרה דרך אגב), קשה מאוד לקבל את העובדה שהיא בר-סמכא כלשהו לביקורת רצינית ובונה.  

חמור מכך, כל שקירל ודומים לה בישראל רואים מולם כאשר באים לבחון מועמד פוטנציאלי הוא תחרות אפשרית על בימות ישראל הקטנות, וחלוקת הרווחים של הבידור הישראלי המצומצם. כי מה יקרה במידה והמועמד יעבור? האם ייקח את מקומם ברשימת המצעדים המצומצמת ברדיו הישראלי? או שמא מתמודד זה ילוהק במקום השופטים עצמם לקמפיינים לחברות אופנה ומזון, ויגנוב לסטטיק ובן-אל את הצ'ק השמן?

"…הייתה לי בעיה עם כל התיאטרליות שלך בשירה, זה היה אובר…" אמר דודו אהרון לאותו בחור מוכשר שעמד מולו אתמול בתכנית ששודרה. ואנו שואלים את עצמנו ומנסים להיזכר מתי בדיוק מר דודו אהרון רכש את הכלים לשפוט יצירה אמנותית על בימות מוזיקה? האם עבר באקדמיה וחקר את התיאוריות של הופעה בימתית? מה דודו אהרון מבין בתיאטרון או בהופעה "תיאטרלית"? דודו אהרון הוא בן טיפוחים של הזמר הישראלי אייל גולן (שהוא בעצמו בן טיפוחים של להקת אתניקס, אך זה סיפור אחר ליום אחר), ואין לו כל סמכות לשפוט את יכולות ההופעה של אמנים אחרים מכיוון שהוא מעולם לא עסק בתכנון הופעות, מחול או תיאטרון. אז מה הסיפור כאן בעצם?

אנו מגלים כי מלכתחילה המודל הישראלי של בחינת כישרונו של המתמודד אל מול "שופטים" שהגעתם לפאנל השיפוט שנויה במחלוקת, יוצרת את המצב האבסורדי אליו הגענו. מתמודדים ישראלים שבוחרים כן להעמיד עצמם לשיפוט אל מול ישראלים אחרים, שלא הפגינו הצלחות כבירות בבידור המונים, ונמצאים בחסד ולא בזכות בעמדות מפתח ישראליות, צריכים לקחת בחשבון שהשיפוט יהיה לא הוגן ולא מקצועי מהסיבות שעלו כאן. ובנימה אופטימית זו, בהצלחה לכולם.