מי מחליט איזה יוצר ישראלי יקבל זמן שידור בתחנת רדיו צבאית-ממשלתית-ציבורית, ותחת אילו חוקים?

טור דעה: W@LTER BENJAM!N

אמש (31.01.23) התפרסמה כתבה בעיתון הארץ הנושאת כותרת מבישה של עיתונאי שהפגין בפומבי חוסר הבנה משוועת בנושא אמנות: "דניס לויד הוא בדיוק כמו ביבי: החזק המתבכיין שמעמיד פנים שהוא קורבן." הכותרת שגויה, מגמתית ובלתי-מקצועית במספר רב של מישורים. וההקבלה של מוזיקאי לראש ממשלה כל כך מנותקת מהמציאות.

דניס לויד (Dennis Lloyd, ניר טיבור), אחד האמנים הישראלים החשובים והמוצלחים מסחרית בעולם כולו (לצד אינפקטד מאשרום, אסף בורגור ואסף אבידן שהצליחו מסחרית בקנה מידה בינלאומי), לקח על עצמו את תפקיד השליח. מדובר באמן ויוצר, בעל הצלחות מסחריות אמיתיות מסביב לגלובוס, שהעז להביע דעה וביקורת אמיתית על מוסדות האמנות והאופן המפוקפק בה פועלים – ותגובת עיתונאי החושש מחשיפת השיטה: הקבלה חסרת כל היגיון לראש הממשלה בנימין נתניהו, וניסיון מגוחך להפוך את הביקורת של טיבור ללא לגיטימית.

אז מדובר באמן ויוצר שהפגין אומץ רב וחשף ברבים את החלטת אחד ממוסדות האמנות הוותיקים והבלתי-ניתנים לביקורת – תחנת השידור גלגל"צ – לא להכניס שיר שלו להשמעה בתחנה, ופירק את השתיקה ארוכת השנים סביב האופן המפוקפק בו נבחרים שירים לתחנות הרדיו בישראל.

ובתוך כך, כמו אש בשדה קוצים, נחשפה במהירות שיטת הפלייליסטים של תחנת הרדיו גלגל"צ למאות אלפי העוקבים והאוהדים של המוזיקאי, שחלקם לא ידעו כי מספר מצומצם ביותר של מקבלי החלטות במדינת ישראל בוחרים, ועל דעת עצמם בלבד, מי מהזמרים והיוצרים יושמעו ומי מנגד יזכו להתעלמות מוחלטת. אכן, אם מצלצלת מוכר התופעה אתם צודקים: מדובר בסלקציה של ממש.

וקשה שלא לחזור ולציין כי מדובר באחד היוצרים הישראלים המוצלחים בעולם, לא פוליטיקאי. ומספר מצומצם של בעלי שליטה בתחנת רדיו צבאית-ממשלתית-ציבורית מחליטים כי השיר שלו "לא טוב מספיק" לרדיו הישראלי, בעוד השיר מתנגן בעולם כולו. ואת ההחלטה עוד מנסה אותו כתב בעיתון "הארץ" לגבות ולהכשיר כלגיטימית. אך מי הם אלו שיחליטו כי שיר או יצירה אמנותית איננה טובה להשמעה בתחנת רדיו? מי מגדיר מהי אמנות טובה, או מהי אמנות בכלל? מי ה"חזק" ומי ה"קורבן" בסיפור? לנו במערכת וולטר מאוד ברור.

ניר טיבור לא "מעמיד פנים", למרות הניסיונות חסרי כל ההיגיון של העיתונאי מעיתון "הארץ" לצייר את המוזיקאי. ההיפך הוא הנכון. הזמר הישראלי ציין בפוסט בדפי המדיה שלו כי קיבל תשובה שלילית בנוגע לשירו החדש (שכבר מתנגן ברחבי העולם). ההחלטה כי השיר "לא התקבל" לרשימת השירים של גלגל"צ תמוהה, שרירותית וממש עומדת בהגדרה של פרודיה. אמן "מספיק טוב" כדי להגיע למעמד התקדימי לחתימת חוזים בשתיים מתוך שלוש החברות הגדולות בעולם המוזיקה והבידור הבינלאומי (סוני, וורנר), אך לא מספיק טוב עבור גלגל"צ? ומשולש קירל-תבורי-סטטיק כן?

הכותרת המעוותת שבחר אותו עיתונאי מ"הארץ" מעידה קודם כל על כך ש"החתול שקיבל לשמור על השמנת" של כולנו, מאוד כועס על כך שהגיע חתול נוסף עם פרווה מבריקה ויפה אף יותר משלו, ומבקש כעת להבין מדוע דווקא זה שומר במשך שנים על השמנת בסודיות.

דהיינו, תחנת השידור הצבאית-ממשלתית גלגל"צ שקיבלה מנדט להשמיע למדינה כולה חדשות ומוזיקה בעיקר, שומרת בסודיות ובשרירותיות את הזכות להשמיע או לזרוק מוזיקאים ויצירות אמנות שלהם. ומוזיקאי ישראלי מצליח עם כמות עוקבים במאות אלפים, האזנות חודשיות במיליונים (וחלק יגידו שיכול שיוגדר כתחנת שידור בעצמו) שואל בפעם הראשונה ובאופן כמעט תקדימי בישראל – מי אתם שתחליטו נגד השיר שלי, ומדוע?

ואם נחזור למטפורה: אנחנו בכלל חושבים שהשמנת הזו חמוצה, ולא שווה בדיקה כלל.

ושלא יהיה ספק, בין אם תקראו לו דניס או ניר, הוא לא צריך כמה מאות השמעות חודשיות בתחנות הרדיו הממלכתיות-צבאיות-ציבוריות בישראל לפיתוח הקריירה שלו (תחנות כאן 11, ותחנת גלצ וגלגלצ). אך לא יכול להיות מצב שבו מספר חיילים בשירות חובה, שמראש התקבלו בוועדה מיוחדת לשרת בתחנת השידור הצבאית, יחליטו האם שיר של אמן יושמע או לא בתחנה ציבורית, וכשמעליהם בשרשרת ההחלטות מפקד תחנה (שלעיתים בקבע ואף במקרים אחרים, אזרח בעל אינטרסים אישיים).

מדוע לדוגמה שירים חדשים של היוצר הישראלי אסף בורגור ממודרים מהשמעה בתחנות הרדיו באופן קבוע? או שיריה החדשים של כוכבת העבר דפנה דקל, שטענה בראיון בשנה שעברה באתר ווי-נט (YNET) להדרה של אמנים בני גילה מהשמעות ברדיו. האם צוות של עשרה עד עשרים בעלי עניין ואינטרסים בתחנות השידור הממלכתיות-צבאיות יהיו אלו שיחליטו מי מהאמנים "ראוי" לקבל זמן שידור ציבורי?

ובכלל, מאיזו פרספקטיבה אקדמית-אמנותית אותם "שומרי הסף" של  מרחבי אמנות ציבוריים בישראל מחליטים כי יצירת אמנות כזו או אחרת "לא ראויה" לכניסה לרדיו או שמא למוזיאון?

השולטים בערוצי האמנות בישראל ככל הנראה נלחצו כשהיוצר הישראלי המצליח בעולם חשף את השיטה. או ליתר דיוק, את המצאת "הקומבינה הישראלית" והאופן המפוקפק בו בוחרים שירים להשמעה ברדיו, ובניגוד לשאר העולם המערבי: תחושה של חבר-מביא-חבר לתחנת הרדיו, לצד תעדוף השמעות עבור ילדים של כוכבי עבר. וכל זאת על חשבון יוצרים וותיקים שהוכיחו עצמם במשך עשרות שנים, ואפילו על חשבון כוכבים ישראלים בינלאומיים בהווה.

ובתוך כך נחשף קצה קרחון של התנהלות רקובה של גופי האמנות בישראל – ואליה מצטרף השיח בשבועות האחרונים על הצורך בצמצום תקציבים ממשלתיים עבור גופי שידור ממשלתיים שרווים בבעלי אינטרסים, העושים עם הכסף הציבורי כראות עינם, ואינם פועלים לקידום שווה והוגן בין אמנים ויוצרים במדינה.

אז מי בעצם יבחר איזה אמן ישראלי "ראוי להיכנס לפלייליסט" ואיזה לא? ובאיזו זכות שדרן, עורך או מנהל תחנת שידור יקבע כי יצירתו של אמן ויוצר ישראלי כזה או אחר לא תושמע ברדיו צבאי/ציבורי?

שאלות מעניינות שעד היום לא ניתן להן מענה הולם ושקוף מנציגי השידור.