ד"ר ליאורה מלכא-ילין, חוקרת תיאטרון ומחול מזה שנים רבות, מרצה אהובה באוניברסיטת תל-אביב, מייסדת-שותפה ויו"ר האגודה הישראלית לחקר המחול התארחה השבוע במגזין, ושוחחה עם ערן ירמיה (בוגר התכנית הרב-תחומית באמנויות, אונ' ת"א) על מקומו של התיאטרון והמחול בעידן הפוסט-מודרני. ואולי דווקא בתקופה בה מסכי המגע שולטים, אולי ניתן למצוא נחמה בצפייה פיזית – בשחקנים, רקדנים ובמה?
ערן: במהלך שנת 2022 מוסדות האמנות חזרו לפעול עם קבלת הקהל שחודשה באופן מלא, ובהם התיאטראות ובימות המחול. האם הקהל הישראלי נחשב לכזה שנלהב ורוכש כרטיסים לצפייה בשחקנים על גבי רקע דומם? את חושבת שיש לקהל הישראלי את המוטיבציה לשבת ולצפות?
ד"ר מלכא-ילין: ראשית חשוב להבהיר שלא מדובר ברקע דומם, ההיפך במת התיאטרון והמחול עשירה מאוד בפעילות, התרחשויות, דימויים חזותיים ואקוסטיים וכו', וכשאלה עשויים טוב כל האירוע מרתק ומזמן חוויות משמעותיות, ולעיתים חד-פעמיות ובלתי נשכחות. נכון שתקופת הקורונה השפיעה ועדיין משפיעה על מוסדות תרבות ועל התנהגות הקהל, אבל מי שהיתה רגילה ללכת לתיאטרון תמשיך ותלך, ודווקא תקופת הסגרים בקורונה יצרה חסך וגעגוע.
בוודאי שיש לקהל מוטיבציה לשבת ולצפות, לפחות לאותו קהל שאוהב תיאטרון ומחול ורגיל ללכת למופעים, שהרי לא כל עם ישראל הולך לתיאטרון וצופה בהצגות. הקהל שהולך לתיאטרון ממשיך וימשיך לשבת ולצפות. אני חייבת לומר שהשאלה משקפת חוסר אמון בקהל, ואני מאמינה גדולה בקהל, הבעיה אינה הקהל אלא האיכות של התיאטרון והמחול, כאשר אלה טובים לקהל אין כל בעיה לשבת ולצפות גם בתנאים פחות נוחים כמו מופע ארוך. אביא לדוגמה שתי הפקות שעלו לקראת סוף הסמסטר האחרון בתיאטרון האוניברסיטה. האחת, דון ז'ואן חוזר מהמלחמה בבימוי אלון טיראן; השנייה, משיח, בבימוי גיא ישראלי תלמיד תואר שני. בשתי ההפקות, כמו כל הפקות החוג, הסטודנטים הם ששיחקו, עיצבו והפיקו. שתי ההצגות נמשכו כשעתיים ללא הפסקה, ולקהל שמילא את האולמות לא היתה כל בעיה לשבת ולצפות, ההיפך היה קשב מרוכז שהעצים את החוויה התיאטרונית שהיתה מלאה ועשירה כי היו אלה הפקות יוצאות מהכלל.
ערן: אז אנחנו נמצאים בעידן פוסט-מודרני, בו נטען לא פעם כי המדיום השולט הוא הדיגיטלי, וכל מה שלא חלק ממנו -כמו לא קיים. מה לדעתך היכולת של הצגת תיאטרון או מופע מחול להילחם כנגד התופעה, וכיצד יכולה הבמה הפיזית לנסות ולהצדיק את עצמה מול האמנות בעידן המהיר והחד-פעמי שנוצר?
ד"ר מלכא-ילין: למה הבמה צריכה להצדיק את עצמה? מדובר באמנות חיה, נושמת ובועטת שלא רק שיש לה זכות קיום אלא שהיא מציעה הבעה אמנותית ייחודית לה: המפגש החי כאן ועכשיו, היצירה שנוצרת לנוכח הקהל ובהשתתפותו כי תיאטרון הוא אמנות שאין לה קיום ללא קהל. אלה איכויות שאין להן תחליף וזו העוצמה של תיאטרון. אני מאוד אוהבת קולונוע ואמנויות אבל כאשר התיאטרון מציע חוויה אמנותית חזקה אין לזה אח ורע. המעניין הוא שכל פעם שצומחת אמנות חדשה מספידים את התיאטרון. כך לדוגמה כאשר הקולנוע התחיל את דרכו מייד הספידו את התיאטרון אבל ההיפך לגמרי קרה, היה פרץ יצירה וחדשנות תיאטרונית. אז, בוודאי שהעידן הדיגטלי הנוכחי מאתגר את התיאטרון, כמו הקולנוע בעבר, אבל התופעה המרתקת היא שלתיאטרון יש יכולת מדהימה להמציא את עצמו מחדש ואתגרים שכאלה רק מעודדים זאת.
ערן: האם לדעתך יש אמת בתחושה שצפייה בתיאטרון כיום לא נועדה להמונים?
ד"ר מלכא-ילין: לרוב תיאטרון לא נועד להמונים – למעט יוון העתיקה בה התיאטרון נחשב חובה וזכות ונועד לכל האזרחים, רוב תרבויות התיאטרון בהיסטוריה לא נועדו להמונים. אפילו התיאטראות הציבוריים בתקופת שקספיר שיכלו להכיל כ 3000 צופים לא היו תיאטראות להמונים, הגם שהקהל כלל גם פשוטי עם.
ערן: האם את מסכימה או מתנגדת לקביעה שרק אנשים עם רקע וידע יכולים לשבת וליהנות ממופע תיאטרון, או תיאטרון-מחול?
ד"ר מלכא-ילין: לא מקבלת את הקביעה הזו כלל וכלל – אנשים יכולים ליהנות מתיאטרון גם בלי ידע מוקדם. שוב, המדד ואבן הבוחן הוא תיאטרון טוב. אזכיר דוגמה ידועה מעולם התיאטרון: בשנות ה 70 הבמאי הגדול והחשוב פיטר ברוק נסע עם השחקנים שלו מהמרכז לתיאטרון נסיוני שהקים בפריז. הם נסעו לאפריקה ולמזרח התיכון. באפריקה הם הגיעו לשבטים מרוחקים שחלקם לא ראו מעולם תיאטרון והציגו בפניהם סצנות מאולתרות והקהל הבין ונהנה בלי כל ידע מוקדם.
ערן: מדינת ישראל נחשבת במונחים מסוימים למעצמת ידע וכוח מקצועי בתחומי המחשבים, הביטחון והרפואה. וגם בקולנוע, ישראל בשנים האחרונות מיקמה את עצמה על מסכי הצפייה העולמיים כאשר יצרה ומכרה סדרות טלוויזיה כמו "פאודה" ו"טהרן" ששודרו מסביב לגלובוס והפכו הצלחות עולמיות. האם לדעתך יש ליצירה התיאטרונית הישראלית את היכולת להשוות את הצלחות המדיומים המתחרים, ולעשות "אקזיט" אמנותי מקביל?
ד"ר מלכא-ילין: עוד לפני ההצלחות הקולנועיות בשנים האחרונות המחול הישראלי זכה וזוכה להצלחה בינלאומית מזה שנים. אפילו לפני הבום הגדול בשדה המחול מאז שנות ה 90 – להקת בת שבע סיירה ברחבי העולם מאז ייסודה בשנת 1964, והופעותיה זכו להצלחה רבה. אין מה לדבר על הפריחה האדירה של המחול הישראלי מאז אמצע שנות ה 80. דוגמה ידועה וחשובה היא אוהד נהרין ולהקת בת-שבע. מאז שנהרין היה למנהל האמנותי של בת שבע – החל מ 1990, הלהקה לא רק המשיכה להופיעה בהצלחה ברחבי העולם כמו משנות ה 70 והלאה אלא שהפכה לאחת הלהקות המדוברות והחשבות בזירה הבינלאומית. נכון, מדובר ביצירות של אוהד נהרין שהוא באמת אחד הכוריאוגרפים היצירתיים והמובילים בעולם – ולא רק לדעתי כמובן. אבל לא מדובר רק בו, יוצרות ויוצרי מחול ישראלים מבוקשים למדי ברחבי העולם וזוכים להכרה ולהצלחה יוצאת מהכלל. כדי להבין את גודל "הייצוא התיאטרוני" של מחול כדאי לבקר בחשיפה הבינלאומית שסוזן דלל עורך כל שנה ולראות איך באים לכאן ממיטב ומבכירי אנשי המחול בעולם כדי להיחשף ליצירות ישראליות שנוצרו בשנה האחרונה – והם מתרשמים ומזמינים לא מעט להקות להופיע בארצם. אני ממליצה בחום על האירוע הזה – באמת אווירה מיוחדת של אהבת הבמה והמחול בארץ ובעולם.
ערן: כמרצה לתיאוריות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, מהי התחושה שאת מקבלת מאותם סטודנטים צעירים, דור ה-Z המפורסם, שמגיעים ללמוד תיאטרון, כאשר הרקע שלהם בפיזי ובמוחשי חסר ממש, ונדמה כי מרכז החיים שלהם מבוסס באופן כמעט בלעדי על מרחבים דיגיטליים, בין אפליקציות בולסות תשומת לב במכשירי הטלפון הסלולריים לבין צפיה בנטפליקס במחשב הנייד?
ד"ר מלכא-ילין: נכון שמדובר בצעירות וצעירים צמודי סלולרי והרשתות החברתיות. אבל, אין זה כל עולמם, לפחות לא אצל אלה שאני פוגשת בפקולטה לאמנות, ואין זה מהווה תחליף למפגשים אישיים ולחיים חברתיים ותרבותיים מגוונים. אישית, אני מאמינה שהעולם הווירטואלי לא יחליף את העולם הריאלי הגופני, הפיזי האישי וכו'. זה מזכיר לי את הוויכוח הסוער שהתקיים בראשית הדרך כאשר האינטרנט נפתח לעולם – בשנות ה-90 של המאה הקודמת. היו אלה שחגגו את הווירטואליות והאמינו שהנה סוף סוף האדם יוכל להיפטר מהעולם הפיזי המגביל – כמיהה שיש לה היסטוריה ארוכה בתרבות המערבית. למולם היו אלה שלא האמינו בכך והתנגדו לזאת. האמת היא שלווירטואלי – כרעיון וכפרקטיקה תרבותית יש היסטוריה ארוכה מאוד, והוא כבר מופיע כרעיון ונושא בפילוסופיה היוונית העתיקה, אם כי במונחים אחרים. גם כפרקטיקה, הווירטואלי לא חדש לגמרי, תיאטרון הוא דוגמה טובה מאוד כי ההתנסות התיאטרונית תמיד מלווה במימד ווירטואלי לגמרי. מה שמכנים העולם הבדיוני של אדיפוס, המלט, הדה גבלר וכו' לא נוכח באולם התיאטרון, הנוכחים הם רק הצופים, השחקנים ויוצרי ההצגה, ודרך שיתוף הפעולה ביניהם נוצרים הדימויים של הדמויות והעולמות הבידיונים שלהן. כלומר, תיאטרון תמיד הציע מפגש בין הריאלי והווירטואלי וזה חלק משמעותי באיכויות ובסגולות שלו.
ערן: לסיום, מהי העצה הטובה ביותר שתוכלי לתת לאדם שמעולם לא ביקר באולם תיאטרון?
ד"ר מלכא-ילין: קודם כל אני ממליצה בחום לבקר בהצגות ובמופעי מחול, מאוד אפשרי שייפתחו עולמות קסומים שיעשירו את החיים וייתנו להם עומקים לא מוכרים מפעילויות אחרות. מעבר לכך המלצתי היא לא להחליט על סמך ניסיון אחד כי יש סגנונות שונים ויצירות מגוונות וצריך לפתח מודעות לטעם האישי של כל אחת ואחד מאיתנו. אני לא יכולה לומר שאני אוהבת את כל ההצגות או המחולות שאני רואה, ויש פעמים שגם יצירות של יוצר.ת שאני מאוד מעריכה לא כל כך מוצלחות – זה קורה, אפשרי ומותר. אבל כאשר זה מוצלח, החוויה כל כך חזקה שאני רצה למופע הבא ומקווה לזכות שוב בחוויה גדולה.