טור דעה : M!CHAELA MIZ@N

What you see does not matter. what you have seen is everything. All you truly buy is the afterglow. It has value. (One of the MANIFESTO: TO CLARIFY THE NON-VISIBLE)

בעודי משוטטת ברחבי הרשת בחיפוש אחר השראות לכתיבה, לכדה את עיני כתבה של ArtNet על פסל איטלקי בשם  סלבדור גראו (Salvatore Garau) שהצליח למכור בתחילת החודש את פיסלו הבלתי נראה במכירה פומבית עבור 15,000 יורו. בראיון מול האומן, כאשר נשאל כיצד פסל בלתי נראה יכול להתקיים ולהימכר באותו האופן בו פסל רגיל היה נמכר, הוא ענה כי ״אחרי הכל, לא הענקנו גם לדמות אלוהית שמעולם לא חזינו בקיומה צורה ופנים?״

Italian conceptualist Salvatore Garau, via Instagram.

השאלות שעלו בי באותו הרגע היו רבות, כמו מדוע אותו רוכש שילם כל כך הרבה עבור משהו שלא ניתן לראות? והאם מדובר בתרמית או במגמה הולכת ומתהווה בעולם האומנות?

מסתבר שכמו המון זרמים ביזאריים אחרים בעולם האומנות, גם אומנות בלתי-נראית התחילה בניו-יורק.

בשנת 2011 זוג אומני מיצג בשם Praxis הקימו פרויקט מימון המונים בקיקסטארטר יחד עם השחקן ג׳יימס פראנקו, בשם ״המוזיאון לאומנות בלתי נראית״ או בקיצור Museum of Non Visible Art– Mona. בעמוד המימון ניתן לראות את זוג האומנים ופראנקו מציגים את הרעיון שלהם למוזיאון ואת העבודות שיוצגו בו, תוך כדי שהם עומדים על רקע לבן בלבד. בעזרת הכסף שאספו פתחו מוזיאון אמיתי העוסק כולו באומנות בלתי נראית.

הרעיון ליצירת אומנות בלתי נראית לא נוצר יש מאין, זה היה תהליך די מהיר של כדור שלג שהתגלגל בעולם האומנות, אך במקום לגדול ולהתרחב הוא הצטמצם עד שנעלם. זה היה שילוב מנצח של מינימליזם וקונספטואליות שאיש לא הצליח לעצור מלהתפשט.

אומנים מנימליסטים באמצע המאה ה-20 שאפו ליצור אומנות פשוטה, מונוכרומטית ואוניברסליות. הם הבינו שיש ביכולתם לצמצם יצירת אומנות לפרטים בודדים בלבד ובכל זאת לשמור על המהות והרעיוניות. 

הצבע, הצורה, והכניסה לפרטים אינם נחוצים עוד בעולם הרעיוני. האומנים המינימליסטים והקונספטואליים הסכימו פה אחד ש- less is more, מהריבועים בשחור לבן של ברנקוזי ועד לשדות הצבע המתמוססים של רותקו, לכל אחד היית משמעות שהצליחה להשתמר למרות המיעוט בחומר. ובכל זאת, גם האומן המינימליסט ביותר של התקופה מעולם לא דמיין שעולם האומנות יקבל בין כתליו אומנות בלתי נראית. המתח בין הרעיון שנשאר לצוף בחלל הריק לאחר ביטולו המוחלט של החומר גורם לאובייקט הסופי לתעתע ברבים.

כמו רוב הזרמים האומנותיים שהיו שנויים  במחלוקת בתקופתם, גם את האומנות הבלתי-נראית צריך לראות בעיניים כדי להאמין. חללי המוזיאון נראים בדיוק כפי שאתם מדמיינים אותם: ריקים, לבנים, כשתאורת הספוט ממוקדת על נקודה בקיר בה היית אמורה להיות יצירת האומנות אך כל מה שיש על הקיר זו מדבקה עם טקסט ובה פרטי היצירה: שם העבודה, שנה, המדיום בו בחר האומן והתיאור. וזהו.

הצופה המבולבל יכול לטעות ולחשוב כי היצירה נגנבה ממקומה או נלקחה לתיקונים אך לא כך הדבר במוזיאון לאומנות בלתי נראית. למעשה, יצירת האומנות תלויה ממש לפניכם ויש לה אפילו שם. כל שעליכם לעשות כדי לראות אותה זה לדמיין אותה.

מטרת המוזיאון לאומנות בלתי-נראית היא לתת לצופה את כוח הבחירה שבדרך כלל נמצא בידיו של האומן בלבד. כאשר היצירה בלתי-נראית הצופה יכול לדמיין בעיני רוחו את היצירה, ולהפעיל עליה אילו מניפולציות שירצה.

50 מבקרים הנמצאים בחלל אחד יביטו בעיני רוחם ביצירות אומנות בעלת אותו השם אך שונה לגמרי ממבקר אחד לאחר. האומן שיצר את העבודה לא משאיר את הצופה לבד בחוויה ומעניק לצופה טקסט ומילים כדי לעזור לו ׳לראות׳. ולא רק הצופה מקבל כוחות מיוחדים עבור צפייה ביצירה, גם האומן פורץ תקרת זכוכית ויכול לפעול בחופשיות מוחלטת באיזה מדיום או תחום שרק יבחר- יצירת האומנות הבלתי נראית יכולה להיות ציור על הקיר, פסל, וידאו ארט או אפילו מיצג. יצירה בשם ״ריבוע אדום״ משנת 2011 ,לדוגמא, מתוארת כ״ציור קטן של ריבוע אדום 12.5×12.5 ס״מ, צבע אחיד עם מספר גוונים, מכוסה בשכבת גלאס מבריקה כך שהציור כמעט נראה רטוב…״

"ריבוע אדום", 2011. יצירת אמנות בלתי-נראית. האמנם?

חשוב לציין שהמקימים של המוזיאון מתייחסים ליצירות הבלתי נראות כאל ציורים, פסלים, וידאו ארט לכל דבר. העובדה כי יצירה היא בלתי-נראית לא משנה את תפיסת המקום בחלל, חשיבה אוצרותית על מיקום לצד עבודות נוספות או התחשבות בתיאורה מתאימה. המוזיאון שובר את גבולות הדימיון ובונה מרחב מציאותי חדש בו אין צורך באובייקט חומרי אלא בכוח הבחירה של האומן והצופה בלבד.

ואם אתם שואלים את עצמכם מה ׳אומנות׳ בזה?

האומנות חבויה לא רק ביכולתו של הצופה לדמיין את היצירה, אלא גם ביכולתו של האומן לכתוב את הטקסט הנכון על מנת שהרעיון יעבור באופן הפשוט ביותר עבור כל מבקר. אומנות קונספטואלית מעולם לא היית קלה לעיכול, אנשים מעדיפים להעריך עבודה קשה, מאמץ וגאונות מלידה, מאשר רעיון שנראה כאילו צוחק על חשבונם של אחרים.

בעת שמיכאלנג׳לו פיסל בהרבה יזע ומאמץ את פיסלו של דוד, הוא מעולם לא דמיין שבעוד 500 שנה תיוולד אומנות חדשה ובלתי נראית. ומה היה אומר על הרעיון פורץ הדרך שהיה יכול לפסל את דוד מבלי לנקוף אצבע, אלא רק להציב פדסטל שאליו מוצמדת מדבקה עם טקסט ״דוד, פסל שיש, 5.17 מ׳״?