הכירו את ספיר בינמן: אמנית ומעצבת פנים, בוגרת תואר ראשון בעיצוב פנים, מכללת HIT הפועלת מתוך חקירה מתמשכת בין יחסי חומר, צבע, חלל ורגש.

בעבודתה של היוצרת בינמן האמנות מתגבשת כפעולה חומרית מרחבית, כזו שמבקשת להיקרא לא רק דרך הדימוי אלא דרך הגוף. בינמן מגיעה אל הקנבס מתוך הבנה חדה של חומר, נפח וקנה מידה ומפתחת שפה ציורית הנשענת על עבודת טקסטורה ידנית, שכבות וצמצום צורני.
הציורים, שרבים מהם שואבים השראה מן הים, מקו האופק ומתנועת הגלים החוזרת, אינם מסתפקים במעמד של משטח דו ממדי. הם מתפקדים כישויות בעלות נוכחות פיזית, כאלה שמגיבות לאור, לצל ולמרחק הצפייה. במובן הזה היצירה אינה רק נתלית בחלל, אלא פועלת בתוכו כחומר נוסף בתוך השפה האדריכלית.


הציר המרכזי בעשייה של בינמן הוא התאמה אישית. זהו תהליך דיאלוגי שבו היצירה נרקמת מתוך הקשבה לחלל עצמו, לאופיו, לצבעוניות הקיימת, לקצב החיים שבו, ולרצון ולמזג של הלקוח. הבחירה בטקסטורה אינה מקרית. היא מאפשרת ליצירה לשאת זיכרון של מגע ושל זמן, ולהפוך לשכבה רגשית בתוך המרחב המעוצב.
שיטת Impasto שבה פועלת בינמן מציבה את הציור כמעשה חומרי במובנו המלא. זוהי טכניקה היסטורית באמנות הציור, המזוהה עם הרצון לחלץ את הדימוי מן המשטח ולהעניק לו גוף ממשי, החל מראשית העת החדשה. באמצעות הנחת שכבות צבע עבות, לעיתים בעזרת שפכטל ציור ולא רק מכחול, נוצר נפח פיזי של ממש על פני הקנבס. הצבע אינו מדמה עומק אלא מייצר אותו בפועל, והאור אינו מצויר אלא פוגש חומר, נשבר עליו ומשתנה בהתאם לזווית הצפייה. הטכניקה מזוהה באופן מובהק עם עבודותיו של וינסנט ואן גוך, שהפך את האימפסטו לכלי רגשי וסוער, כזה שבו משיחת הצבע עצמה נושאת מתח נפשי וקצב פנימי. לצידו, גם רמברנדט עשה שימוש מוקדם בשכבות צבע עבות כדי להעניק עומק דרמטי לבשר, לבד ולצל, ויצר תחושת נוכחות כמעט פיסולית. במאה התשע עשרה, פול סזאן השתמש בבניית שכבות צבע לצורך הבניית נפח וצורה, מתוך גישה מבוקרת ומבנית שהניחה את היסודות למודרניזם.

Vincent van Gogh The Starry Night Saint Rémy, June 1889
בהמשך, עם התפרקות הגבולות בין ציור לפיסול במאה העשרים, הפך האימפסטו לאמצעי מודע וניסיוני גם אצל אמנים מודרניסטים ואקספרסיוניסטים, שביקשו להטעין את הציור בזמן, במחווה ובכובד פיזי. בתוך השפה הזו, האימפסטו הוא גם מחווה של האטה. הוא כופה קצב אחר של התבוננות ומזמין קריאה גופנית של היצירה דרך שינויי אור, צל ומרחק. הקנבס חדל להיות חלון דימויי ומתפקד כמשטח עבודה, כמעט כאתר בנייה, שבו הציור נרקם מתוך מאבק מתמיד בין חומר, מחווה ושליטה. כך הופך הציור לאובייקט חושי וחי, כזה שפועל בתוך המרחב ואינו מסתפק בייצוגו בלבד.

Claude Monet Water Lilies 1914-26.
מתוך ההבנה הזו של הציור כמעשה חומרי וכחוויה גופנית, מתבהר כי עבור בינמן היצירה אינה מסתיימת באובייקט התלוי על הקיר. אותה תפיסה שמעמידה את החומר, המגע והזמן במרכז הציור, מבקשת להתרחב גם אל האופן שבו אמנות פוגשת אנשים, קהלים ותהליכי למידה. הקנבס אינו רק יעד סופי, אלא נקודת מוצא לשיח רחב יותר על עשייה, השתתפות והעברת ידע. מתוך כך, המהלך האמנותי של בינמן ממשיך באופן טבעי מן הסטודיו אל מרחבים של שיתוף והנגשה.
מעבר ליצירת עבודות מקור בהתאמה אישית, בינמן מרחיבה את המעשה האמנותי גם אל שדות של השתתפות והנגשה: סדנאות טקסטורה שבהן מוזמנים המשתתפים להתנסות בחומר ולחוות את תהליך היצירה בידיים, הדפסים במהדורות מוגבלות ואף קורס דיגיטלי המתרגם את שיטות העבודה שלה לשפה נגישה לקהל רחב – כאשר הדגש נותר חקירה מתמשכת של היחסים בין חומר, חלל ורגש.

חלק מציוריה של בינמן מוצגים למכירה בגלריית "פחות מאלף". כנסו עכשיו לדף האמן, או בקרו פיזית:
ברחוב אברבנאל 60, שכונת פלורנטין, תל אביב

לצפייה בתערוכה הדיגיטלית ולהינות משפת העבודה המלאה, כנסו לאתר היוצרת: www.sapirbinman.com
