טור דעה: M!CHAELA MIZ@N

תערוכת ואן גוך מגיעה לישראל בפעם השנייה והיא מעניקה למבקרים בה חשיפה חד פעמית לטכנולוגיות מתקדמות ופגישה מחודשת עם האמן המפורסם בעולם, עם זאת היא נופלת בכל המלכודות הפופולאריות המעייפות. התערוכה, במתחם ארנה בהרצליה, מורכבת משני מתחמים מרכזיים. המתחם הראשון מציג את מופע אור, והמתחם השני כולל פעילויות המשלבות את חיי האמן עם טכנולוגיה וחדשניות. לפני הכניסה לחלל המרכזי בו הוקרנו הציורים המונפשים עברנו במסדרון ארוך הסוקר את חייו של האמן ההולנדי. הטקסטים הארוכים המסודרים באופן כרונולוגי היו החלק החלש והמפוספס ביותר בתערוכה. אנשים רבים חלפו על פניו בדרך לאטרקציה המרכזית, וחייו המרתקים של ואן גוך נותרו פעם נוספת מאחור בשל האטרקציות הנוצצות.

הכניסה לחלל ההקרנות הייתה בהחלט מרשימה, ציוריו המוכרים ביותר של ואן גוך כמו ״ליל כוכבים״ ו״פריחת השקד״ הקיפו אותנו מכל הכיוונים. אין ספק שהמנגינה הרגועה שלצלליה נעו בנחת שמי הכוכבים השרתה אווירה רגועה על הביקור. עם זאת, השימוש בתנועתיות המרשימה במושא עבודותיו של ואן גוך בשילוב עם אותן מנגינות נעימות השיגו בדיוק את המטרה ההפוכה. מי שמכיר את ציוריו של ואן גוך יודע כי אין דבר הרמוני או מרגיע בציוריו, להפך, עבודותיו מייצרות אי שקט וכעס המתארים את הנפש החולה. ניצולה של הטכניקה האקספרסיבית והייחודית של האמן על מנת ליצור תחושת רוגע לצופה הרגישה לי פסולה.

נראה כי הרעיון לשדר רוגע בתערוכה היווה בסיס מרכזי בשאיפותיה של האוצרת Ivanov Christine (איוונוב כריסטין). אחרת אין הסבר לפיזור עשרות כסאות חוף ברחבי האוהל. כל מבקר שנכנס לחלל תפס לו פינה אחת סטטית בנקודה מסוימת וישב או שכב בה עד סיום מופע האור, כאילו נכנס לאולם קולנוע בו יש מושב מרופד אל מול מסך. לא יכולתי שלא לחשוב על הפספוס הענק שקיים בחלל מלא כסאות נוחים. האדם מתיישב בנוחות לנוכח הקרנת ציורים המביעים מצוקה ואימה. אילו היו האנשים נשארים להתהלך בחלל ולנוע עם תנועת הציורים הם היו לדעתי עוברים חוויה חזקה ומטרידה יותר לנוכח חוסר הנוחות שבצעידה ממושכת. בהמשך ההקרנה, ציוריו של ואן גוך החלו להתחלף ללא שום קונטקסט או סיבה בזה אחר זה, כאילו במטרה להספיק ולהראות את מאות העבודות תוך דקות ספורות. אפקט ויזואלי כזה של התקלפות ציור וחשיפת ציור חדש נראה כמו אפקט קיטשי מתחילת שנות ה-2000.

אמנם, היו גם חלקים חזקים בהקרנה הראשית, ציורים מסוימים דווקא כן הונפשו באופן איכותי וכאילו התעוררו לחיים. ציורים רבים הונפשו בצורה מאוד אלגנטית ומדויקת, תנועת העישון של הציור “גולגולת של שלד עם סיגריה״ חיזקה את האלמנטים המטרידים בציור ושכללה אותו ולטעמי, במובן מסוים הפכה אותו לטוב יותר מהמקור. הבחירה להנפיש ולהקרין באופן מונומנטלי את ציוריו של ואן גוך הינה רעיון מבורך, עם זאת, קל מאוד ליפול באופן הביצוע.

כאשר הגענו לאוהל השני נכנסנו הישר לחלק האקטיבי יותר של התערוכה. היה מקסים לחזור לילדות ולצבוע ציורים של ואן גוך בניסיון להרגיש את תנועות היד של האמן והצבעוניות בה השתמש. בסוף הפעילות כל ציור נסרק והוקרן על קירות החלל וגרם להתרגשות וגאווה של קטנים כגדולים.

גולת הכותרת של התערוכה הייתה האפשרות לראות את חייו של ואן גוך דרך עיניו הטרופות. לשם כך נעשה שימוש מתוחכם בטכנולוגיית VR שהצליחה באופן מופלא להעביר לנו את פעולותיו היום יומיות של ואן גוך מהנקודה בה יצא מביתו ועד הגיעו לעץ הברוש המשולהב.

בסופה של התערוכה יצאתי ברגשות מעורבים. המתחם הראשון היה פאסיבי מאוד והנגיש לקהל את חייו של האמן בכפית עם תמונות מונפשות ומוסיקה קלאסית, זאת לעומת המתחם השני שמפעיל את המבקר ומאפשר לו להביע חשיבה יצירתית ותשוקה אמנותית.

חייו ויצירותיו של ואן גוך נוצלו פעמים רבות מספור להקמה של תערוכות דומות והפצה של פריטים ממותגים בשמו ולכן לא חשבתי שאצליח להיות מופתעת מצפייה חוזרת באותם רעיונות, אך התערוכה לימדה אותי שהטכנולוגיה המשתכללת משנה לשנה מביאה איתה משב רענן של למידה וירטואלית ומתיחת גבולות עולם האוצרות, המצליחים להפתיע את הקהל פעם נוספת.