בעשור האחרון התרבות האמריקאית עברה שינוי שקט אך עמוק באופן שבו בני אדם יוצרים קשר, מגדירים אינטימיות ומפעילים כוח. השינוי הזה לא התרחש דרך חקיקה, לא דרך מהפכה פוליטית, וגם לא דרך מניפסטים אינטלקטואליים. הוא התרחש דרך מסך קטן, דרך תיבה אחת, דרך הודעה פרטית DM (DIRECT MESSAGE).

ותופעת ההודעות הפרטיות כבר אינן מרחב אישי. זו עובדה. בשנה האחרונה שוב ושוב הוכח שהעולם מתנהל בתוך שיחות סגורות שמתפוצצות החוצה ומשנות מציאות. דליפות של קבוצות ושיחות פרטיות חשפו שיח אלים, פוגעני ואינטימי והובילו לקריסת קריירות, חרמות ציבוריים ומשברים אישיים בקנה מידה עולמי. הודעות שנכתבו מתוך תחושת חסינות הפכו לראיות פומביות, ותכתובות יומיומיות הפכו בן־רגע לכותרות. גם בעולם התרבות, הדייטינג והסלבס, דליפות של מיליוני הודעות ותכנים אישיים יצרו משברי פרטיות גלובליים. ה־DM חדל להיות “מאחורי הקלעים”. הוא הזירה עצמה. מה שנכתב שם אינו נשאר שם, ומה שמתרחש שם מגדיר את העולם שמחוץ למסך.

והשורה “It goes down in the DM” בשירו של הראפר Yo Gotti משנת 2016 נשמעת תחילה כמו סלנג אבל בפועל היא אחת האבחנות התרבותיות המדויקות ביותר של זמננו שמגיעה בדיוק בזמן, בתצורה של יצירה מוזיקלית.

וכדי להבין את עוצמתה, כמעט עשור לאחר שהשיר הושמע לראשונה, צריך להבין מי בדיוק אומר אותה.

Yo Gotti  הוא אחד הראפרים הבולטים שצמחו מדרום ארצות הברית אל לב המיינסטרים האמריקאי. אמן שבנה את עצמו לאורך שנים של עבודה עצמאית, הפקות רחוב, חיבורים נכונים ולמידה מדויקת של חוקי המשחק. הוא לא תוצר רגעי של טרנד, אלא דמות שמגלמת את המעבר של הראפ ממוזיקת שוליים לכלי תרבותי משפיע. ההצלחה שלו נמדדת לא רק במספרים, אלא ביכולת לתאר מציאות חברתית בלי להתנצל ובלי לייפות.

כשהראפרYo Gotti  אומר שדברים מתרחשים ב"DM" הוא מתאר בעצם זירה. הוא מצביע על מקום שבו מתרחשים היום חיי הרגש, התשוקה, ההשפעה וההשפלה. לא בבר יוקרתי, לא במסיבה ולא במפגש מקרי. אלא בהודעה פרטית. מרחב שנתפס כאינטימי, אך פועל בתוך תרבות של תיעוד, חשיפה והיררכיה.

ה־ DM הפך למרחב שמאפשר פנייה בלי נוכחות, רצון בלי התחייבות, חיזור בלי מבוכה. הוא יוצר תחושה של שליטה, גם למי שמעולם לא היה לו אומץ לגשת. הודעה אחת, קצרה, לפעמים סתמית, הפכה לנקודת ההתחלה של קשרים, של מערכות יחסים, של כוח.

התרבות האמריקאית אימצה את המודל הזה במהירות, ומשם הוא התפשט לעולם כולו. דור שלם למד לתקשר דרך תיבות טקסט. לדבר בלי קול. לגעת בלי גוף. לרצות בלי להיחשף. ה־DM מאפשר תנועה חופשית, אך גם יוצר מערכת חדשה של חוקים. מי עונה. מי מתעלם. מי נחסם. מי הופך לסיפור.

ואז מגיעה הכוכבת Nicki Minaj

הנוכחות שלה בשיר אינה מקרית, ואינה קישוט. ניקי מינאז' היא אחת הדמויות המשפיעות ביותר בתולדות הראפ והפופ האמריקאי. אמנית שבנתה קריירה דרך שליטה מוחלטת בדימוי, בשפה ובנראות. היא חיברה בין ראפ לפופ, בין תיאטרליות לכוח, והפכה את עצמה למותג תרבותי עולמי. הדרך שלה לפסגה עברה דרך הבנה עמוקה של קהל, של תשומת לב ושל גבולות.

הכניסה שלה ל־“Down in the DM” משנה את השיר מהיסוד. ה־DM  שלה אינו מרחב של חיפוש, אלא מרחב של סינון. היא אינה מחכה לפנייה, היא בוחנת אותה. מינאז' מודעת לערך שלה, וממקמת את עצמה כמי שמחליטה אם משהו בכלל ראוי להתרחש.

הדבר מתנסח בשורות שמציירות דמות ברורה, חדה, מודעת עצמית:

“Nigga know that I'm a 10, that's Celine on my lens
I don't need another friend, it's just me and my Ms”

הדימוי כאן אינו מקרי. העדשה היוקרתית. המספר המושלם. ההצהרה על אי־תלות. זהו דיוקן של אישה שמבינה את חוקי הנראות הדיגיטלית ושולטת בהם. ה־DM אינו מעניק לה כוח. הוא רק חושף אותו.

המעבר הבא חד עוד יותר:

“I said, ‘What you like about me?’ He said, ‘That your ass fat’”

השאלה הפשוטה נענית בצמצום מוחלט ובוטה. השיח הדיגיטלי מתכנס במהירות לאובייקטיזציה. המורכבות נעלמת. השפה מתרוקנת. וה־ DM מאפשר לשפה פורנוגרפית לקרות, כי אין מבט שמחזיר גבול דרך הודעות טקסט כתובות באפליקציה, והרגע הזה מתעצם בשורות הבאות של השיר:

“He said, ‘Would I let him eat this ice cream out my ass crack?’
He said that it's abstract, he said, ‘Yo, yo ass crack!’”

זהו רגע כמעט אלים בכנות שלו. הוא חושף את התרבות הפופולרית כפי שהיא. מרחב ללא גבולות שבו מילים יוצאות בלי סינון בזכות המרחק הדיגיטלי שמייצר תחושת חסינות מזויפת. הפנייה כבר אינה הצעה, אלא דרישה.

והתגובה של מינאז' אינה בריחה, ואינה התנצלות:

“I told him ‘I'm never frontin’,’ then I threw that ass back.”

זהו מהלך של ריבונות. היא מחזירה את השליטה המינית בהודעות לידיה. לא מתוך חולשה, אלא מתוך בחירה. ה־DM  אינו שולט בה. היא שולטת במה שקורה בתוכו. אם משהו “goes down”, זה קורה כי היא בחרה בכך.

כאן נחשפת המהות של תרבות ההודעות הפרטיות: מרחב שמציג עצמו כפתוח ושוויוני, אך בפועל מייצר היררכיות חדות. מי שצריך פחות, שולט יותר. מי שמודע לערך שלו, קובע את הכללים. ההודעה הפרטית יוצרת אשליה של נגישות, אך גם מנגנון של כוח.

המודל הזה חורג הרבה מעבר לרומנטיקה. מוזיקה נוצרת דרךDMs.קריירות מתחילות דרך הודעה אחת. קשרים מקצועיים, שיתופי פעולה, הזדמנויות – וכולם מתחילים בתיבת ההודעות הפרטיות. העולם התרגל לכך שקשר אנושי נולד בלי הקשר פיזי, בלי זמן, בלי עומק.

ה־ DM הפך לזירה המרכזית של התרבות העכשווית. מקום שבו הכל מתרחש מהר, חזק, חשוף. מקום שמעניק תחושת שליטה, אך גובה מחיר של עומק. אינטימיות הפכה למהירה יותר, אך קלה יותר לשבירה.

ההיפ הופ זיהה את זה ראשון, כפי שעשה תמיד.
ה־DM אינו שוליים של החיים החברתיים.
הוא הליבה שלהם.

אז העולם כולו עבר ל־DM. בשנים הקרובות נגלה אם נשאר משהו מחוץ למסך הדיגיטלי.

The post גם אתם “Down in the DM”? העולם כולו עבר ל־DM: אז מה הראפרית Nicki Minaj מבינה על כוח, אינטימיות וסופו של עידן? appeared first on Walter Benjamin Magazine.

ב-25 ביוני 2000, עלה דיוויד בואי (David Bowie) על הבמה המרכזית בפסטיבל גלסטונברי באנגליה, ונתן את אחת ההופעות המדוברות ביותר בקריירה העשירה שלו. הקהל, שהתמודד עם גשם בלתי פוסק ובוץ בלתי-נסבל עד הברכיים, עמד פשוט המום לנוכח המאסטרו הכריזמטי שהיה עטוף בחליפה זהובה, כאילו זה עתה צעד מהאגדה.

בואי פתח עם השיר “Wild Is the Wind” בלדה נוגה ומלאת נשמה שבתוך דקות החזיר את הקהל לימי הזוהר של גלאם-רוק, רוק מתקדם, ניו-ווייב, ופופ אוונגרדי. זו הייתה לא רק הופעה מוזיקלית, זו הייתה בעצם תזכורת מוזיקלית לכך שזמר שהיה אז בן 53, שכבר הספידו אותו לא אחת מסביב לגלובוס, יכול להפיל את הלסתות של עשרות אלפי צעירים ולהותיר אותם המומים בבוץ.

ושלא יהיה ספק, ההופעה עצמה הפכה לאירוע איקוני. לא רק משום ההגשה המדויקת של להיטי הענק  “Life on Mars?”, “Changes”, “Let’s Dance”  ו-“Heroes”, אלא בעיקר בזכות הכנות שבה בואי דיבר עם הקהל באותם רגעים. בין שיר לשיר הוא פשוט החליט לשתף בזיכרונות מהפסטיבל הראשון של גלסטונברי ב-1971, בו הופיע כאמן מתחיל. ואז בשנת 2000, כמעט שלושים שנה מאוחר יותר, הוא חזר כאגדה חיה.

ומה שהפך את הערב הזה לאגדי עוד יותר היה הקשר הישיר בין העבר של בואי לעתיד שלו. הוא הרי הבין היטב את המשמעות של הזמן שעבר, ואולי טוב יותר מכל אמן בן דורו. ההופעה הייתה בעצם מסע בזמן, פסקול של ארבעה עשורים, וחגיגה של שינויים. על הבמה הזו עמד אדם שלא חשש להשתנות, למתוח גבולות, ולשחק עם זהויות: מ-Ziggy Stardust ועד  Thin White Duke.

אבל אולי הרגע המרגש ביותר בפסטיבל ההוא בשנת 2000 היה דווקא כשהוא שר את “Absolute Beginners”, שיר אהבה פשוט שמגיע מתוך סרט שכשל נחרצות בקופות. ומול ים האנשים, עם גשם שוטף ובלי פירוטכניקה מתוחכמת או תפאורה יקרה, הוא פשוט עמד שם, בשר ודם, ונתן לקול שלו לרעוד בעדינות. זו הייתה אינטימיות נדירה, כזו שלא מצפים לה באמצע פסטיבל עצום.

ההופעה הזו גם צולמה אך מעולם לא שודרה במלואה. רק לאחר מותו של בואי, ב-2016 כשהוצגה לציבור באופן מלא בפעם הראשונה, הבינו רבים עד כמה משמעותית הייתה. ולא רק כהופעה, אלא כאירוע תרבותי, כסמל לפרידה מעידן של אייקונים בלתי ניתנים להחלפה.

ועכשיו, ביוני 2025, בדיוק 24 שנה לאחר מכן, כשהבמות מלאות באמנים טכניים, פוסט-מודרניים, מחושבים עד תום, עם סוללה של רקדנים, תיקוני וואקל, תלבושות יקרות ובינה מלאכותית לצידם – ההופעה הזו מהדהדת חזק מתמיד. וקשה שלא לשאול: האם יש כיום מישהו שיכול לעלות על במה, בלי ריקודים מתוזמנים, בלי אפקטים מוגזמים, וממש להחזיק קהל עם שיר בן 30 שנה כאילו הוא נכתב אתמול?

קשה מאוד לומר. אבל אולי אפשר להצביע על היורשת הרוחנית שסומנה כשבואי הלך לעולמו: ליידי גאגא (Lady Gaga).

ולא במקרה בחרה גאגא לפתוח את הקריירה שלה בהצהרות בלתי פוסקות של דימוי ויזואלי מוקצן, גוף משתנה תדיר, וחלום על כוכבות שתמיד על גבול הדימיון והשגעון. השוואות לדיוויד בואי לא איחרו להגיע והיא גם לא הסתירה את ההשפעה, אלא דיברה עליו כהשראה בכל ראיון בתחילת הקריירה שלה. ובשנת 2016, בטקס הגראמי שנערך זמן קצר לאחר מותו של בואי, הקדישה לו הכוכבת מניו יורק מופע מחווה סוחף עם מחרוזת של שיריו בליווי הדמיות מדהימות על פניה, תפאורות משתנות ותלבושות שנדמה כי נגנבו מארון הבגדים שלו.

וגם לפני כן, צבעה את פניה בתמונות הקידום לאלבומה הראשון THE FAME באותו ברק מפורסם של בואי (במקור מעטיפת אלדין-סיין שלו). וכמה שנים מאוחר יותר הופיעה שוב בצבעי פנים סוריאליסטיים כחיקוי מדויק לבואי, בשיר הפריצה "APPLAUSE" מתוך אלבומה ARTPOP , ושילבה אלמנטים בימתיים שבין תאטרון וקרקס. גאגא, כמו בואי בזמנו, היא מישהי שיודעת להחזיק קהל עולמי של מאות אלפים אבל לא רק באמצעות הקול, אלא דרך חזון והאמנות עצמה. גם בהופעתה האחרונה בברזיל, ששברה שיאי קהל בחוף קופה-קבנה המפורסם, הוכיחה שבדומה לבואי בגלסטונברי האמנות שלה היא טוטאלית, היא שלמה, והיא מייצרת באז וטירוף פופ עולמי בדיוק כשהעולם בדיוק צריך אותה.

ובין אם העולם ימשיך להתחבט מי יורש העצר של הפופ הבינלאומי, אנחנו נוכל עדיין להכריז באופן חד משמעי על הופעת גלסטונברי 2000 כלקלסיקת-פופ מוחלטת של בואי. דיסקים שנמכרו, גרסאות חצי רשמיות הופצו ברשת והביקוש לתיעוד מלא לא פסק. רק בשנת 2020, לציון 50 שנה לפסטיבל גלסטונברי, הוציאה לבסוף משפחתו של בואי המנוח את ההופעה באיכות משוחזרת, במה שנראה כמו מתנת פרידה סופית בהחלט.

אז למי שעדיין לא ראה את ההופעה הזו זה הזמן! ולא כצפייה נוסטלגית, אלא כשיעור באמנות הבמה, בכנות יצירתית, ובעיקר באיך להחזיק נשמה של קהל שלם במשך שעה וחצי. (ואתם אפילו לא צריכים ללכת רחוק לחפש, כי ההופעה המלאה ממש כאן בסרטון)

וכמו תמיד אצל בואי, השאלה היא לא “מי אתה?”, אלא “למי אתה מעז להפוך?”

The post היום לפני 24 שנה – הכוכב ירד מהשמיים לבוץ: דיוויד בואי בפסטיבל גלסטונברי 2000 appeared first on Walter Benjamin Magazine.

Riff Cohen – Pay For Me∙{Shalem Alay} ריף כהן – שלם עלי

בקיץ 2023, כחודשיים לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל, הזמרת הישראלית המוכשרת ריף כהן, ששיריה הקודמים זכו לאורך השנים בהשמעות מסביב לעולם, שחררה את השיר "שלם עלי" [ "Pay for me (Shalem Alay)" ]. עם שחרור השיר, וקליפ מוזיקלי מושקע שהופק ותוקצב בסיוע מפעל הפיס – נוסף מלל הסבר על השיר, ובקיצור נכתב בו כי השיר והמנגינה בכלל שייכים במקור לאחת הזמרות המצריות המפורסמות ביותר: לילה מוראד (Leila Mourad).

"שלם עלי" של ריף כהן.

ומי שלא מכיר את הזמרת לילה מוראד, מדובר באחת הדמויות המרתקות בעולם התרבות, עם סיפור חיים סוער במיוחד, שכלל קריירה של כוכבת במצרים, התאסלמות בשנות הארבעים של המאה הקודמת, ועד לקרובי משפחתה ששהו בישראל – ושירה המפורסם Sallam Allay (או בתרגום "שלום עלי") כבר עשה כותרות ענק ברחבי העולם הערבי והיהודי.

המקור: "שלום עלי" של הזמרת היהודיה-מוסלמית לילה מוראד.

ולמרות שסרטון של הזמרת עדן בן זקן ששרה עם ריף כהן מככבים ברחבי הרשת (ובעיקר באפליקציית הטיקטוק) חשוב להדגיש ולגלות לאלו שלא יודעים: חשבתם שריף כהן או מי ממנהליה המוזיקליים מצאו פנינה עתיקה והחליטו פתאום כך לחדש את השיר משנות הארבעים? אז כדאי לחשוב שוב…

מגזין וולטר חושף סוד (ידוע): ענק הזמר המזרחי חיים משה כבר ביצע חידוש לשיר המפורסם – במילים שצמודות למקור, ושחרר את השיר בשנת 1983 בישראל, באלבומו " אהבת חיי".

מה שכן ידוע – ענק הזמר המזרחי של ישראל משנות השמונים כבר חשב ועשה זאת לפני ארבעים שנים.

שלום עלי? שלם עלי? לא משנה עם מי נעשה שלום, או מי ישלם, העיקר שלא יעבדו עלינו.

The post וולטר סאונד: הלהיט "שלם עלי" של הזמרת ריף כהן – מי משלם על הקרדיט? appeared first on Walter Benjamin Magazine.

סטטיק – צ'יק צ'ק  (Prod. by Jordi)

מייצרים שיר ב"צ'יק צ'ק"? אז מה אם זה נשמע בדיוק כמו שיר אחר

הראפר סטטיק ומפיק המוזיקה ג'ורדי יוצרים להיט מדבק וקליט בשיר החדש "צ'יק צ'ק", רק שזה מזכיר לילדי שנות התשעים שיר מוכר אחר.

אם מצאתם עצמכם מקשיבים ללהיט החדש של הראפר הישראלי סטטיק (לירז רוסו), שהופק על ידי ג'ורדי (ירדן פלג) לא יכולתם שלא להרגיש משיכה מיידית לקצב התופים שחוזר על עצמו בלולאה (LOOP) לאורך השיר כולו.

אבל כבר בהאזנה השנייה, ניתן לזהות מייד את הדמיון (או העתקה בוטה, תלוי את מי שואלים ואיזה צד של תעשיית הבידור אתם מייצגים) למקצב התופים המפורסם של הרכב Nina Sky משנת 2004 בלהיט Move Ya Body שהפך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של שנות האלפיים, וגרף הצלחה בינלאומית מסחררת. ובמגזין חשבנו לנו שלרגע מדובר בסאמפל מאושר שנקנה בזכויות יוצרים (כפי שמקובל בתעשיית הבידור), אז הלכנו לבדוק באקו"ם ונדהמנו לגלות כי על השיר חתומים אך ורק סטטיק וג'ורדי. אכן, זה קורה צ'יק – צ'ק.

נס X סטילה – מגדלים  (Prod. By Doli & Penn X Stilla)

מי שחיי בישראל בחודשים האחרונים, לא יכול שלא לשמוע מסביבו את השיר "מגדלים" של הצמד שכבש ממזמן את המדינה נס וסטילה. השיר, שבוצע גם בגרסה משותפת במהלך הופעה של הזמר עדן חסון, ואף שוחררה כסיגנל חדש בגרסת פופ-ים תיכוני "מגדלים 2" על ידי הזמר דודו אהרון. השיר "מגדלים" משתחרר בתקופה קשה ביותר, בזמן מלחמת חרבות ברזל, ובשיר הוכנסו אלמנטים שקשורים במלחמה, כמטאפורה לזוגיות מורכבת:

"כי בא לך מלחמה ואני לא מבין על מה"

"עם כל החברות שלך פתחת עליי חמ"ל"

בכל מקרה, בין אם ננסה לבצע קריאה אחרת של הטקסט המרגש על זוגיות מורכבת, לבין המצב במדינה, כולנו בישראל מרגישים עמוק בלב את רכבת הרגשות לאורך השנה האחרונה, ממש כפי שנס וסטילה מטיחים אחד בשנייה, ואולי המילים של הפזמון מאפשרות פורקן של רגש, ורק נותר להודות לנס וסטילה שמביאים לנו רגע של בריחה מהמציאות הקשה.

ששון איפרם שאולוב – תמיד אוהב אותי [קאבר]  (Prod. By Eli Keshet & Shai Reuveni)

גרסת הקאבר לשיר "תמיד אוהב אותי" של הזמר הצעיר ששון שאולוב לשיר המקורי של הזמר מחסידות ברסלב יאיר אליצור הוא בהחלט השיר המושמע ביותר בישראל בתקופה האחרונה. סחיפה מוחלטת של כל רחבה בישראל, רחבות המתנה של לוחמים, חתונות, מסיבות רחוב, תחנות רדיו ועד לסרטוני טיקטוק של משרד ראש הממשלה – כולנו רוצים שיהיה לנו "רק טוב", "ועוד יותר טוב".

שאולוב, בין אם בהחלטת מנהלים סביבו, ובין אם בעקבות חיבור אישי לרבנים שלצידו, מחליט על מהלך פשוט גאוני ומצליח לסחוף את מדינת ישראל כולה עם שיר משמח, מאחד, כזה שמאחל לנו להצליח בזמן המלחמה הקשה ופשוט מביא רגעים מתבקשים ונדרשים ביותר של שמחה ואושר בתקופה קשה זו.

The post וולטר סאונד: השירים הישראלים שתפסו לנו את האוזן appeared first on Walter Benjamin Magazine.

טור דעה: W@LTER BENJAM!N

אמש (31.01.23) התפרסמה כתבה בעיתון הארץ הנושאת כותרת מבישה של עיתונאי שהפגין בפומבי חוסר הבנה משוועת בנושא אמנות: "דניס לויד הוא בדיוק כמו ביבי: החזק המתבכיין שמעמיד פנים שהוא קורבן." הכותרת שגויה, מגמתית ובלתי-מקצועית במספר רב של מישורים. וההקבלה של מוזיקאי לראש ממשלה כל כך מנותקת מהמציאות.

דניס לויד (Dennis Lloyd, ניר טיבור), אחד האמנים הישראלים החשובים והמוצלחים מסחרית בעולם כולו (לצד אינפקטד מאשרום, אסף בורגור ואסף אבידן שהצליחו מסחרית בקנה מידה בינלאומי), לקח על עצמו את תפקיד השליח. מדובר באמן ויוצר, בעל הצלחות מסחריות אמיתיות מסביב לגלובוס, שהעז להביע דעה וביקורת אמיתית על מוסדות האמנות והאופן המפוקפק בה פועלים – ותגובת עיתונאי החושש מחשיפת השיטה: הקבלה חסרת כל היגיון לראש הממשלה בנימין נתניהו, וניסיון מגוחך להפוך את הביקורת של טיבור ללא לגיטימית.

אז מדובר באמן ויוצר שהפגין אומץ רב וחשף ברבים את החלטת אחד ממוסדות האמנות הוותיקים והבלתי-ניתנים לביקורת – תחנת השידור גלגל"צ – לא להכניס שיר שלו להשמעה בתחנה, ופירק את השתיקה ארוכת השנים סביב האופן המפוקפק בו נבחרים שירים לתחנות הרדיו בישראל.

ובתוך כך, כמו אש בשדה קוצים, נחשפה במהירות שיטת הפלייליסטים של תחנת הרדיו גלגל"צ למאות אלפי העוקבים והאוהדים של המוזיקאי, שחלקם לא ידעו כי מספר מצומצם ביותר של מקבלי החלטות במדינת ישראל בוחרים, ועל דעת עצמם בלבד, מי מהזמרים והיוצרים יושמעו ומי מנגד יזכו להתעלמות מוחלטת. אכן, אם מצלצלת מוכר התופעה אתם צודקים: מדובר בסלקציה של ממש.

וקשה שלא לחזור ולציין כי מדובר באחד היוצרים הישראלים המוצלחים בעולם, לא פוליטיקאי. ומספר מצומצם של בעלי שליטה בתחנת רדיו צבאית-ממשלתית-ציבורית מחליטים כי השיר שלו "לא טוב מספיק" לרדיו הישראלי, בעוד השיר מתנגן בעולם כולו. ואת ההחלטה עוד מנסה אותו כתב בעיתון "הארץ" לגבות ולהכשיר כלגיטימית. אך מי הם אלו שיחליטו כי שיר או יצירה אמנותית איננה טובה להשמעה בתחנת רדיו? מי מגדיר מהי אמנות טובה, או מהי אמנות בכלל? מי ה"חזק" ומי ה"קורבן" בסיפור? לנו במערכת וולטר מאוד ברור.

ניר טיבור לא "מעמיד פנים", למרות הניסיונות חסרי כל ההיגיון של העיתונאי מעיתון "הארץ" לצייר את המוזיקאי. ההיפך הוא הנכון. הזמר הישראלי ציין בפוסט בדפי המדיה שלו כי קיבל תשובה שלילית בנוגע לשירו החדש (שכבר מתנגן ברחבי העולם). ההחלטה כי השיר "לא התקבל" לרשימת השירים של גלגל"צ תמוהה, שרירותית וממש עומדת בהגדרה של פרודיה. אמן "מספיק טוב" כדי להגיע למעמד התקדימי לחתימת חוזים בשתיים מתוך שלוש החברות הגדולות בעולם המוזיקה והבידור הבינלאומי (סוני, וורנר), אך לא מספיק טוב עבור גלגל"צ? ומשולש קירל-תבורי-סטטיק כן?

הכותרת המעוותת שבחר אותו עיתונאי מ"הארץ" מעידה קודם כל על כך ש"החתול שקיבל לשמור על השמנת" של כולנו, מאוד כועס על כך שהגיע חתול נוסף עם פרווה מבריקה ויפה אף יותר משלו, ומבקש כעת להבין מדוע דווקא זה שומר במשך שנים על השמנת בסודיות.

דהיינו, תחנת השידור הצבאית-ממשלתית גלגל"צ שקיבלה מנדט להשמיע למדינה כולה חדשות ומוזיקה בעיקר, שומרת בסודיות ובשרירותיות את הזכות להשמיע או לזרוק מוזיקאים ויצירות אמנות שלהם. ומוזיקאי ישראלי מצליח עם כמות עוקבים במאות אלפים, האזנות חודשיות במיליונים (וחלק יגידו שיכול שיוגדר כתחנת שידור בעצמו) שואל בפעם הראשונה ובאופן כמעט תקדימי בישראל – מי אתם שתחליטו נגד השיר שלי, ומדוע?

ואם נחזור למטפורה: אנחנו בכלל חושבים שהשמנת הזו חמוצה, ולא שווה בדיקה כלל.

ושלא יהיה ספק, בין אם תקראו לו דניס או ניר, הוא לא צריך כמה מאות השמעות חודשיות בתחנות הרדיו הממלכתיות-צבאיות-ציבוריות בישראל לפיתוח הקריירה שלו (תחנות כאן 11, ותחנת גלצ וגלגלצ). אך לא יכול להיות מצב שבו מספר חיילים בשירות חובה, שמראש התקבלו בוועדה מיוחדת לשרת בתחנת השידור הצבאית, יחליטו האם שיר של אמן יושמע או לא בתחנה ציבורית, וכשמעליהם בשרשרת ההחלטות מפקד תחנה (שלעיתים בקבע ואף במקרים אחרים, אזרח בעל אינטרסים אישיים).

מדוע לדוגמה שירים חדשים של היוצר הישראלי אסף בורגור ממודרים מהשמעה בתחנות הרדיו באופן קבוע? או שיריה החדשים של כוכבת העבר דפנה דקל, שטענה בראיון בשנה שעברה באתר ווי-נט (YNET) להדרה של אמנים בני גילה מהשמעות ברדיו. האם צוות של עשרה עד עשרים בעלי עניין ואינטרסים בתחנות השידור הממלכתיות-צבאיות יהיו אלו שיחליטו מי מהאמנים "ראוי" לקבל זמן שידור ציבורי?

ובכלל, מאיזו פרספקטיבה אקדמית-אמנותית אותם "שומרי הסף" של  מרחבי אמנות ציבוריים בישראל מחליטים כי יצירת אמנות כזו או אחרת "לא ראויה" לכניסה לרדיו או שמא למוזיאון?

השולטים בערוצי האמנות בישראל ככל הנראה נלחצו כשהיוצר הישראלי המצליח בעולם חשף את השיטה. או ליתר דיוק, את המצאת "הקומבינה הישראלית" והאופן המפוקפק בו בוחרים שירים להשמעה ברדיו, ובניגוד לשאר העולם המערבי: תחושה של חבר-מביא-חבר לתחנת הרדיו, לצד תעדוף השמעות עבור ילדים של כוכבי עבר. וכל זאת על חשבון יוצרים וותיקים שהוכיחו עצמם במשך עשרות שנים, ואפילו על חשבון כוכבים ישראלים בינלאומיים בהווה.

ובתוך כך נחשף קצה קרחון של התנהלות רקובה של גופי האמנות בישראל – ואליה מצטרף השיח בשבועות האחרונים על הצורך בצמצום תקציבים ממשלתיים עבור גופי שידור ממשלתיים שרווים בבעלי אינטרסים, העושים עם הכסף הציבורי כראות עינם, ואינם פועלים לקידום שווה והוגן בין אמנים ויוצרים במדינה.

אז מי בעצם יבחר איזה אמן ישראלי "ראוי להיכנס לפלייליסט" ואיזה לא? ובאיזו זכות שדרן, עורך או מנהל תחנת שידור יקבע כי יצירתו של אמן ויוצר ישראלי כזה או אחר לא תושמע ברדיו צבאי/ציבורי?

שאלות מעניינות שעד היום לא ניתן להן מענה הולם ושקוף מנציגי השידור.

The post צביעות, חוסר שקיפות, והשוואה מיותרת לפוליטיקה: הניסיונות המבישים להשתיק את טענותיו של היוצר הישראלי המושמע ביותר בעולם כיום – דניס לויד appeared first on Walter Benjamin Magazine.

טור דעה: W@LTER BENJAM!N

את הזמר והיוצר הבריטי סאם סמית' בן השלושים כולם מכירים, ואת ביתו כנראה מעטרים פרסי האקדמיה היוקרתיים בהם זכה במהלך הקריירה הבינלאומית שמנהל (פרס האוסקר, פרסי גראמי). בזכות קולו הייחודי וכתיבתו הכנה לאורך השנים, הפך למכונת ייצור של להיטי ענק בשלושת אלבומי הסטודיו ששחרר. ושירים בולטים כמו I'm Not The Only One, Too Good At Goodbyes גרפו מיליארדי האזנות במרחבי המוזיקה הדיגיטליים, והלהיט שככל הנראה המוכר והמזוהה ביותר עם היוצר הבריטי Stay With Me משנת 2014 ממנו נמכרו כ 29 מיליון עותקים מסביב לעולם וזכה במעמד סינגל ה"יהלום" היוקרתי ביותר מאיגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי (RIAA).

והפעם שיר חדש שדווקא מביא את היוצר סמית' לכותרות, ומצית את זירת הבידור הבינלאומית בחודשיים האחרונים. הסינגל הופץ תחת הכותרת "UNHOLY" שיוצרת חיכוך מיידי עם סמלי דת נוצריים (ודתות נוספות) או בתרגום חופשי בשפה העברית "בלתי-קדוש" (שנצמד לכוונת המקור).

השיר מסתמן להיות אחד מעמודי התווך המוזיקליים שמייצרים ציפייה לשחרור אלבומו הרביעי שכבר דווח שישוחרר בתחילת השנה הבאה. בשיר, מדבר סמית' על הצפייה והגילוי של אדם בוגד, על אופי הבגידה המינית, על הגילוי וההסתרה, וכל זאת כאשר מצרף לשירו את הזמרת הגרמניה קים פטרס (Kim Petras) לשיר את הבית השני.

פטרס (כמו סמית', בת שלושים) מוכרת כזמרת טרנסג'נדרית, שעלתה לכותרות בעקבות סיקורים נרחבים באמצעי התקשורת הגרמניים והבינלאומיים סביב שאלת הניתוח המגדרי בצעירותה. הוריה התעקשו ונלחמו שתעבור ניתוח התאמה מגדרית בגיל המוקדם לזה שנקבע בחוק הגרמני כשהייתה בגיל העשרה, והדבר הוביל לסיקור בינלאומי של פטרס כ"טרנסג'נדרית הצעירה בעולם".

סמית' מצידו עלה לכותרות בערוצי התקשורת והמגזינים מסביב לגלובוס בעקבות דרישות שהכתיב לגורמי התקשורת השונים הנוגעות להתאמה המגדרית שלו גם כן. במהלך תקופת הקורונה דרש שלא ייקרא או יזוהה כגבר בלשון כתיבה, ובפוסט על הזהות המגדרית הגדיר את עצמו כא-בינארי, והוסיף לבקש כי כל כתיבה עליו או על פעולותיו יהיו בלשון רבים.

במהלך התקופה, גורמי תקשורת רמזו כי סמית' עובר משברים אישיים, והרבו לבחון את חייו האישיים והרהרו על אולי סיומה של קריירה מרשימה של אחד הזמרים המוצלחים ביותר בתעשיית המוזיקה הבינלאומית. האירוע המתגלגל ככל הנראה העסיק את חברת התקליטים בה חתום – הענקית יוניברסל מיוזיק גרופ, ואלו החלו בתכנית שינוי דמותו – או התאמתה לדרישות החדשות של סמית' (תלוי מאיזה צד מביטים על האירוע).

וכעת סמית', שעד כה הרבה לכתוב ולכבוש את העולם עם שיריו שהיו נקיים כמעט לחלוטין משפה בוטה, ומוטיב ה"אהבה הנכזבת" וסיפורי ה"לב השבור" שלטו, ישנה כיוון (ככל הנראה לאחר שיחות מקצועיות רבות בלייבל), ויפתיע את העולם.

ואכן, לפני כחודשיים שוחרר לעולם הכוכב הבריטי בדמות "חדשה" המשלבת את השיח המגדרי, החופשיות המינית, ונושא הבגידות האסורות בין בני ובנות זוג. סמית' הוצג מחדש לקהל המעריצים שנותר רעב מארבע שנות היעדרותו מהופעות פומביות. וכשחקנית לחיזוק המסר, שנכתב ופוסל במדויק לאורך מילות השיר, הובאה הזמרת הטרנסג'נדרית פטרס, שכמובן חתומה באותה חברת הענק יוניברסל באופן נוח ומתבקש.

השניים מציגים ומיישמים את הרעיונות החדשים הללו בקליפ מוזיקלי שנכתב והופק עבורם, בעל מסרים וויזואליים בוטים, וכמעט בלתי-ניתנים לפירוש אחר. הוחלט כי דמותו של סמית' מיושנת ואינה מוכרת מספיק, וכעת חברת התקליטים יוניברסל מיוזיק גרופ לקחו את סיכון וביצעו שינוי מוחלט בדמות האמן של סמית' לציבור הרחב – וכעת מוצגת אישיות מינית חזקה, בוטה, סקסית ובלתי-סלחנית. דמות ששרה על בגידות מיניות, על סקס ועם נימה של גיחוך וביקורת על מוסדות הדת.

עד כאן קשה לבקר את היצירה לכשעצמה, מאחר ומדובר בשיר מהודק ומבריק, עליו הולבשו קולותיו המרגשים והמדויקים של סמית'. אך בהאזנה שנייה או שלישית, קשה להתעלם מהתחושה כי לשיר די־אן־איי משותף (על כל חלקיו: הלחן, האופן שבו המילים מחולקות בשירה) עם הלחן והמנגינה של הפיוט היהודי "שלום עליכם", אותו שרים בליל סעודת השבת. נשמע לנו כי הלחן המקורי, של הרב היהודי-אמריקאי ישראל גולדפרב משנת 1918, שזור בחיתוכים כאלו ואחרים לאורך כל UNHOLY, ועוזר להפוך את שורת המחץ של סמית', ואת השיר כולו למאוד מושך מוזיקלית.

וכשמנגנים את התווים במהלך המלודי שמלווה את קולו של סמית' בפזמון השיר, ניתן להגיע לאותו הלחן של פיוט "שלום עליכם", ואף בחלקים מסוימים הסדר המקורי יושב כמעט במדויק לצד הלחן של UNHOLY:

אז כיצד נוצר הדמיון והקרבה הכמעט מדויקת בין הלחן של כוכב הפופ הבריטי סמית', לבין לחן הפיוט "שלום עליכם"? סמית' נשאל בחודש בעבר במהלך ראיון לתחנת הרדיו הבריטית Capital FM מדוע הגיע לג'מייקה הרחוקה.

בראיון הסביר כי רצה "מקום עם שמש" וכלל הנראה מדובר בהסבר דל ומתחמק מהעובדה כי זומן ל"נופש הכפוי" על ידי חברת התקליטים יוניברסל, ואליו הצטרפו צוותי כותבים, מלחינים, מוזיקאים ומפיקים מכובדים שעמלו ימים ולילות לסיום הקלטות האלבום העתידי (וככל הנראה בעידוד חברת התקליטים לסיום מהיר של האלבום מטעמים מסחריים).

בין היוצרים שהתייצבו למשימה במדינה הרחוקה, נמצא לא אחר מאשר עומר פדי (Omer Fedi), היוצר הצעיר הישראלי-אמריקאי שזכה לכותרות רבות בארה"ב בשנתיים האחרונות, כששמו התברג בזמן שזכה בפרסים על השתתפותו בכתיבה, הלחנה והפקה של להיטי הזמרים המוצלחים ביותר בתעשיית הבידור האמריקאית כמו הזמר ליל נאז אקס (Lil nas X), ג'סטין ביבר (Justin Bieber), קיד לארוי (The Kid LAROI) ועוד רבים.

שמו של המוזיקאי פדי עלה גם לכותרות במדורי הרכילות בהוליווד כאשר החל לצאת בפומבי במהלך תקופת הקורונה עם הזמרת וכוכבת הטיקטוק האמריקאית אדיסון ריי (Addison Rae), ששלטה במהלך תקופת ווירוס הקוביד 19 ביצירת סרטוני ריקוד עולמיים מחשבון הטיקטוק שלה, אחריו עוקבים קרוב לתשעים מיליון משתמשים מסביב לעולם.

ולאלו שטרם הכירו, פדי בן העשרים ושתיים גדל בתל אביב אך היגר לארה"ב בגיל שש עשרה, ודילג על שירות צבאי, בעקבות עזיבת אביו המתופף אשר פדי את ישראל. מוקדם יותר השנה, בחודש מרץ זכה בפרס "כותב השירים של השנה" מטעם ענקית הרדיו האמריקאית iHeartRadio, בטקס פרסי המוזיקה היוקרתי השנתי שנערך בארה"ב.

פדי חתום בשירו החדש של סמית'  UNHOLY, לצד שורה של יוצרים נוספים, תחת שלושת התפקידים החשובים ביותר: מלחין, כותב השיר ומפיק. ולאחר שיודעים זאת, נדמה כי פדי היהודי-ישראלי הביא לשולחן היצירה העולמי את לחן הפיוט היהודי, ולנו נשמע כי "שלום עליכם" התערבב היטב בלחן UNHOLY של סמית'.

ואם לא די בכך, שאלות חדשות צצות כעת לאחר ההבנה על הרקע לבחירת הלחן לכאורה: כיצד ומדוע דווקא לחן פיוט יהודי מצא עצמו בתוך שיר פופ פוסט-מודרני שנושא עמו ביקורת ועיסוק בדת הנוצרית, במוסד הנישואים הקתולי, בנוסף למסרים הוויזואליים שהתווספו? (הצלב ששולב בשם השיר בעטיפת הקאבר לסינגל, ודימוי ההצטלבות לאורך כל הקליפ המוזיקלי על ידי סמית' ופטרס).

ולמרות הכל, ואולי דווקא בזכות עומס הייצוגיים שהשיר נושא עמו, בימים אלו מסתמן כאחד הלהיטים הענקיים הבאים של סמית' בזירת הבידור הבינלאומית, וכבר הוכרז כ"מדבק" ו"קליט" על ידי מבקרי מוזיקה רבים (וכבר נמצא בימים אלו במקום הראשון במרבית מצעדי המוזיקה הבינלאומיים).

ואנו עדיין נותרים מאזינים מהצד ותוהים, האם מדובר במקריות מוחלטת, או שמא מדובר בהלחנה מכוונת ומדויקת שמתכתבת באופן ישיר עם הפיוט היהודי?

The post סמית', פדי ושלום עליכם: האם המוזיקאי הישראלי-אמריקאי עומר פדי לקח השראה מלחן ארוחת הקידוש היהודי? appeared first on Walter Benjamin Magazine.

נדמה כי מרוץ "השאלות" מילים ולחנים נמצא בשיאו בישראל, עד הגעה לבתי-משפט או הסכמה לתשלום תמלוגים בדיעבד, לאחר הוכחת גניבות אמנותיות אלו על ידי חברות התקליטים הבינלאומיות ממש כמו במקרה המפורסם שבו הועברו תמלוגי השיר הישראלי שזכה באירוויזיון "TOY" .

גם "השינוי" בדקה התשעים של הלחן לשירו של מיכאל בן דוד לאירוויזיון "I.M", הותיר רבים שואלים על האירוע החריג, וזאת בתזמון מפתיע ואף מעורר שאלות לאחר שחשפנו כאן במגזין וולטר את הדימיון החריג של אותו "לחן מקורי ישראלי", למספר להיטים בינלאומיים אחרים.  

והפעם, נדמה כי מדינה שלמה חגה סביב משמעות מילות השיר החדש של עדן בן זקן "WTF" על מרכיב האיכות ועל הבעייתיות במסר, שהולחן נכתב והופק בשיתוף עם רון ביטון וסתיו בגר. אך אנו חושבים כי רובד בסיסי יותר התפספס. מניין הרעיון לשיר ? מדוע שבן זקן, בגר וביטון יקומו בבוקר וירצו להכניס בשירם את הביטוי האמריקאי שהושרש בתרבות המערב, WTF? ומה הקשר לביטוי הזה ולשאר קטלוג הלהיטים שצברה הזמרת בן זקן?

בגר, שכבר מצא עצמו יחד עם היוצר דורון מדלי בשיחת בירור על העתקות של זכויות יוצרים במוזיקה בארה"ב, לאחר זכיית נטע ברזילי עם שירם המשותף בתחרות האירוויזיון הנחשקת. וכעת בגר מצא עצמו שותף פעם נוספת בהפקת שיר המזכירה שיר אחר לגמרי. אך העניין ככל הנראה פסח על שאר העוסקים במלאכת ביקורת האמנות הישראלית.

השיר WTF של בן זקן, בנוי מוזיקלית (משלב הפזמון) בהקבלה מקוממת ביותר לאחד מלהיטי הקיץ הגדולים ביותר הבינלאומיים  שנוצרו בשנת 2011: "Loca People (What the Fuck!)" . הלהיט הוותיק הושמע בכל מועדון לילה ברחבי הגלובוס, מגרמניה ועד לרוסיה אי שם לפני יותר מעשור, והופק על ידי מפיק המוזיקה והדי ג'יי הספרדי סאק נואל (Sak Noel) או בשמו המלא אייזיק מחמוד נואל (Isaac Mahmood Noell).

מילת המחץ של הלהיט המסחרר WTF, אליו מתלווה ה"דרופ" המוזיקלי שהרקיד מאות מיליוני מבלים ומבלות  וקטף את המקום הראשון בהשמעות ברדיו ביותר מ11 מדינות, בין השנים 2011-2012 (כולל מקום ראשון בישראל, אם היה ספק).

ונדמה כי גם כאן המפיק הישראלי בגר, ושותפיו לשיר המוזיקלי בן זקן וביטון יצרו שיר שבמרכזו עומדת "השאלה" של מספר מוטיבים מוזיקליים משיר להיט אחר, שנושא את אותו השם. כל מי שיתחיל לזמזם לעצמו את מילות הלהיט של היוצר הספרדי, יחד עם השיר של בן זקן ישים לב מייד לדמיון הבלתי-ניתן לערעור בין השירים הללו בשלב הפזמון ואילך.

יכול להיות שמאחורי הרעיון לשחרר שיר הדומה לשיר אחר, עמדה השאלה האם גילו הממוצע של קהל המאזינים של בן זקן בכלל מכיר את הלהיט הוותיק, והאם כל עוד לא יתברג הלהיט הספרדי בחזרה למיינסטרים דרך מסלול החייאת השירים שסללה אפליקציית הטיק טוק, אין כל דרך לדור ה Z בכלל להכיר אותו, ומכאן להבין כי השיר בעל אופי מוזיקלי ושם דומה.

וחשוב דווקא כעת לציין כי כן קיימים יוצרים ישראלים, מפיקי מוזיקה ומלחיני שירים שהיו לפורצי דרך בתעשיית המוזיקה הישראלית והבינלאומית במהלך הקריירות המוזיקליות שניהלו, והקפידו על יצירות של טביעות סאונד, לחן ומילים מקוריות כמו להקת אינפקטד מאשרום, הזמרים והיוצרים אסף אבידן ועידן רייכל, ועוד רבים וטובים.

אך בעיה זו מעלה שאלות רבות על אופן היצירה בקרב מפיקי מוזיקה ישראלים צעירים, שמקבלים במה ליצור מוזיקה מסחרית אך בוחרים ללכת דווקא בדרך של העתקה וחיקוי לכאורה. שיטה זו מורידה את רף היצירתיות והמקוריות עמוק אל קרקעית היצירות הבנאליות והחד-פעמיות של המוזיקה הישראלית, וזאת מבלי שעצרנו כלל לדון בסוגיה המהותית של האיסור המוחלט להעתיק או ליצור העתק (בכוונה תחילה או במקרה) של יצירה אמנותית אחרת, במסגרת החוקים הבינלאומיים על הגנה על יצירות אמנות ועל קניין רוחני.

The post המרוץ לחיקוי הבא: שיטת החיקויים הישראלית בתעשיית המוזיקה שוברת שיאים, ואנחנו נותרים המומים מול השירים ושואלים- WTF? appeared first on Walter Benjamin Magazine.

נדמה כי הקו המנחה בשנים האחרונות היא לבחור לאירוויזיון שירים שנשמעים כמו שירים בינלאומיים אחרים, אך הפעם עולה החשש הכבד כי נחצה קו של הפרת זכויות יוצרים עם בחירת השיר "I.M" של מיכאל בן דוד, ברמה המביכה שתציג את ישראל באור שלילי, כמדינה ששולחת חיקויים זולים לאירוויזיון.

נתחיל עם המובן מאליו, שעד כה לא ברור כיצד אף גוף תקשורת עד לרגע זה לא כתב על התקרית המביכה: המהלך המוזיקלי ברובו המוחלט של השיר שנבחר "I.M" נשמע כמו שחזור מוזיקלי של הלהיט הבינלאומי של כוכבת הפופ האמריקאית קטי פרי "Swish Swish", עם המהלך המוזיקלי שמתחיל בשירו של בן דוד ב 0:20 וחוזר כמוטיב מרכזי כמעט לאורך השיר כולו.

המלודיה, התופים ואפילו הוספת קול ערוך נמוך על קולו של בן דוד לפני הכניסה לפזמון – נדמה כי כל אלו "הושאלו" באורח פלא מהלהיט האמריקאי של הגברת פרי.

כפי שכבר ראינו בעבר הלא רחוק, גם השיר "Toy" שהביא את זכיית ישראל באירוויזיון בשנת 2018 בביצועה של נטע ברזילאי, הביא עמו גם אירוע הפרת זכויות יוצרים. בסיכום האירוע התקשורתי, חברת יוניברסל טענה להפרה של זכויות הלחנה, ולשיר שהולחן על ידי דורון מדלי וסתיו בגר נוסף מלחין נוסף (במסגרת פשרה) בשם ג'ק ווייט, לא אחר מחבר להקת The White Stripes.

במקרה זה, ואף על פי שהפסידו בוויכוח אל מול חברת הענק יוניברסל, טענו היוצרים הישראלים כי הלחינו יצירה עצמאית ולא קיבלו השראה אמנותית מהשיר של וויט, ולעיתים כאשר מאזינים לשירים ומבקשים ליצור השוואה קשה להבחין באופן חד וחלק בדמיון בין "Toy" לבין "Seven Nation Army", ועניין הקניין הרוחני וגניבה של לחנים נותרה נושא מורכב בינלאומי.

אך במקרה של "I.M" של בן דוד, ברגע שנופל האסימון מדוע השיר שביצע על בימת תכנית האקס פקטור לאירוויזיון נשמע כל כך כיפי וקליט, ממש קשה לחזור לאחור ולחשוב שיש מוזיקאי כלשהו שיוכל לטעון כי חשב על המהלך ההרמוני ועל בניית התופים הזו באופן עצמאי. האירוע הזה מעלה שאלות רבות על היוצרים החתומים על ההלחנה וההפקה של השיר, ומה חשבו לעצמם (חן אהרוני – מלחין וכותב, אסי טל-מלחין וכותב, ולידור סעדיה – מלחין וכותב).

ואם נתעלם לרגע משיר שרובו נשמע כמו שעתוק של הלהיט העולמי של קייטי פרי, מספר מהלכים מוזיקליים נוספים בשיר של בן דוד מזכירים אף הם אמנים אחרים באופן שמעורר סימני שאלה : פתיח השיר בו בן דוד שר באופן שדומה מאוד למהלך הווקאלי המזוהה ביותר עם הזמר הקנדי מייקל בובלה (Michael Bublé) בשירו  "Feeling Good", או קטע קדם-הפזמון בשיר לאירוויזיון "I.M" שהלחנתו ומהלך השירה מזכיר אף הוא את קדם-הפזמון של הסינגל "G.U.Y" של כוכבת פופ אמריקאית המוכרת בשם ליידי גאגא (Lady Gaga).

גם מבחינת ההופעה בשידור ישיר, השיר "I.M" לא עובר באופן חלק. בשידור הישיר בגמר האקס פקטור נדמה כי הביצוע מבקש להביא חיבור מאולץ של כל המוטיבים הללו ש"הושאלו" ממספר כוכבי ענק בינלאומיים, ונדחסו דרך קולו והופעתו של בן דוד, וקשה לומר שהתוצאה מחמיאה לאמן או לבמה, כאשר נוצר קרקס מבולגן של תנועה-סאונד המבקש להתחקות אחר כוכבים בינלאומיים רבים אחרים, ובתוך כל האירוע המורכב הזה עוד נוסף באופן מאולץ קטע עצירה בשיר הכולל דרבוקות (על מנת "לאשר" כי אנחנו ממזרח התיכון?) ובתוך כל ההופעה הזו, מה הקשר לייצוג של מדינת ישראל?

אז בזמן שבדף הפייסבוק של אתר "וואלה! תרבות ובידור" שיבחו את השיר הנבחר ומכריזים "אולי אפשר להיות אופטימיים", אתר YNET הגדילו לעשות וטענו כי מיכאל בן דוד הוא "האיש שנולד עם האירוויזיון ביד, והציל את העונה…מכישלון מוחלט" , רק במערכת "גיא פינס" נותרו מסויגים מלצאת בהצהרות ענק, והעלו את תמונת זכיית הזמר הצעיר בתוספת כותרת השואלת "מסכימים עם הבחירה?"

אנחנו נותרים מופתעים ומאוכזבים מעט אל מול בחירה מוזיקלית זו, ושואלים עצמנו מדוע לא ניתן היה ליצור שיר אחר עבור את הזמר הצעיר בן דוד, כזה שיציג אותו לעולם באור חדש, מקורי וייחודי. והיכן כל בקרות האיכות של כלל העוסקים במלאכת האירוויזיון? האם מערכת וולטר הראשונה להבחין במצב לא נעים זה של שיר המזכיר יתר על המידה שיר בינלאומי אחר?

The post חשיפה: השיר הנבחר לאירוויזיון 2022  "I.M" בביצועו של מיכאל בן דוד מזכיר יותר מידיי את השיר "Swish Swish" של כוכבת הפופ האמריקאית קייטי פרי appeared first on Walter Benjamin Magazine.

תמיר גרינברג הצליח להציג למדינת ישראל כולה אמש בתכנית "הכוכב הבא" את הבעיה החמורה ביותר בקיום של תחרות כישרונות טלוויזיונית בישראל – והיא בעיית השופטים.

מחזה הזוי שמתרחש רק בישראל, ובו פאנל שופטים של תכנית בידור-שירה המורכב במחציתו ממשתתפים לשעבר גם כן בתחרויות שירה (נינט טייב, שירי מימון), ובחלקו השני מזמרים שכניסתם לשוק המוזיקה הישראלי הועברה בירושה מדור ההורים אליהם (בנו של אחד מהזמרים הגדולים בישראל בן-אל תבורי, שספק רב אם היה הופך "זמר" מן המניין אם לא היה בנו של תבורי). המיעוט המוחלט בפאנל השופטים הישראלי בתוכניות מסוג זה מגיע ממש מעבודה קשה, והצלחה מסחרית אותנטית מוזיקלית בקנה מידה ישראלי.

הרי אם ניקח את תכניות תחרות הכישרונות והשירה כמו The Voice או X-factor, נראה כי פאנל השופטים במדינות אחרות מורכב ממפיקי-על בתעשיית הבידור הבינלאומית, והחשוב ביותר -המוזיקאים שמלוהקים לשפוט זמרים ויוצרים בתחרות הוכיחו את הצלחתם המוזיקלית מסביב לגלובוס כולו (בריטני ספירס, ניקול שרזינגר, סיה, וויל איי. אם, מיקה, כריסטינה אגילרה, ניקי מינאג' ועוד רבים).

כאשר מתמודד באחת ממדינות אירופה או בארה"ב עומד מול פאנל שופטים עם ניסיון אדיר מימדים, הכולל לרוב מעל עשור של הופעות ענק באצטדיונים מסביב לעולם, ונושאים בתיק הניסיונות שלהם הצלחות מסחריות בלתי-ניתנות לערעור כמו מאות מיליוני מכירות של שירים, קשה לטעון שאינם מכירים מספיק את תעשיית הבידור, או שמקנאים במועמד שמולם. ההיפך הוא הנכון.

כלומר בישראל, היו צריכים לבחור בהקבלה דומה שופטים שאינם מאוימים מן המתמודדים, שעובדים בחוץ לארץ בחוזים בינלאומיים אמיתיים ויכולים להביע דעה אובייקטיבית עליהם כמו דניס לויד, אסף אבידן, להקת אינפקטד מאשרום – שהפיקה שירים למפלצות פופ כמו ליידי גאגא, או אסף בורגור- שעבד עם כוכבים כמו מיילי סיירוס. אך לא כך הדבר בישראל.

כאשר מתמודד ישראלי מגיע לבימת תחרות כישרונות בישראל, עליו לדעת כי עומדת מולו האפשרות "להישפט" רק על ידי זמרת צעירה בשנות-העשרה לחייה כמו נועה קירל, שהצלחתה המסחרית המקומית בישראל היא תוצר של קמפיינים מסחריים אגרסיביים ביותר וקניית צפיות עבור שירים באתר היוטיוב (ללא הסתרה דרך אגב), קשה מאוד לקבל את העובדה שהיא בר-סמכא כלשהו לביקורת רצינית ובונה.  

חמור מכך, כל שקירל ודומים לה בישראל רואים מולם כאשר באים לבחון מועמד פוטנציאלי הוא תחרות אפשרית על בימות ישראל הקטנות, וחלוקת הרווחים של הבידור הישראלי המצומצם. כי מה יקרה במידה והמועמד יעבור? האם ייקח את מקומם ברשימת המצעדים המצומצמת ברדיו הישראלי? או שמא מתמודד זה ילוהק במקום השופטים עצמם לקמפיינים לחברות אופנה ומזון, ויגנוב לסטטיק ובן-אל את הצ'ק השמן?

"…הייתה לי בעיה עם כל התיאטרליות שלך בשירה, זה היה אובר…" אמר דודו אהרון לאותו בחור מוכשר שעמד מולו אתמול בתכנית ששודרה. ואנו שואלים את עצמנו ומנסים להיזכר מתי בדיוק מר דודו אהרון רכש את הכלים לשפוט יצירה אמנותית על בימות מוזיקה? האם עבר באקדמיה וחקר את התיאוריות של הופעה בימתית? מה דודו אהרון מבין בתיאטרון או בהופעה "תיאטרלית"? דודו אהרון הוא בן טיפוחים של הזמר הישראלי אייל גולן (שהוא בעצמו בן טיפוחים של להקת אתניקס, אך זה סיפור אחר ליום אחר), ואין לו כל סמכות לשפוט את יכולות ההופעה של אמנים אחרים מכיוון שהוא מעולם לא עסק בתכנון הופעות, מחול או תיאטרון. אז מה הסיפור כאן בעצם?

אנו מגלים כי מלכתחילה המודל הישראלי של בחינת כישרונו של המתמודד אל מול "שופטים" שהגעתם לפאנל השיפוט שנויה במחלוקת, יוצרת את המצב האבסורדי אליו הגענו. מתמודדים ישראלים שבוחרים כן להעמיד עצמם לשיפוט אל מול ישראלים אחרים, שלא הפגינו הצלחות כבירות בבידור המונים, ונמצאים בחסד ולא בזכות בעמדות מפתח ישראליות, צריכים לקחת בחשבון שהשיפוט יהיה לא הוגן ולא מקצועי מהסיבות שעלו כאן. ובנימה אופטימית זו, בהצלחה לכולם.

The post פיצוץ על מסך הטלוויזיה הישראלי: בחסות שופטים חסרי יכולת שיפוט appeared first on Walter Benjamin Magazine.

בתעשיית המוזיקה האמריקאית מתחוללת מהפיכה של ממש בשנים האחרונות, הכוללת עליה משמעותית בהשמעה, הפצה ומתן לגיטימציה לקיום המוזיקה השחורה של ראפרים ויוצרים אפרו-אמריקאים, ובעיקר בסגנונות היפ-הופ, טראפ, ראפ-מילמולים (Mumble Rap) ושאר תתי-הז'אנר.

נכון, מצד אחד אמירה אדירת ממדים זו על "מהפיכה" בתעשייה אולי מצדיקה טור נפרד עם הסבר מפורט לכשעצמו (או עבודת דוקטורט מלאה), אך אמירה זו חשובה ולדעתי חייבים לכתוב אותה בכל הזדמנות בה דנים על סוגיות במוזיקה האמריקאית של המאה עשרים ואחת. אז מה קורה בדיוק בתוך המהפכה המוזיקלית הזו? שיח אלים וכוחני (מצד הגברים והנשים), כמיהה לסקס מהסוג הלא-ריאלי (פורנוגרפי), שיח על איברי מין, אהבה לסמים ולכלי נשק– כולם בחזית מילות השירים, במשמעויות הכפולות בשפה האנגלית, ושזורים באסתטיקה לסרטים המושקעים המצולמים לשירים אלו.

ביום האחרון של חודש יוני דף המגמות החשוב של אתר יוטיוב (Trending: Music) הציג ברשימה את שלושים הקליפים המושמעים-מוצגים ביותר באותו השבוע, כאשר עשרים ושתים שירים מתוכם של זמרים, ראפרים ויוצרים אפרו אמריקאים (מעל ל70% מתוך הרשימה). זמרות, ראפרים ויוצרים כמו דוג'ה קאט (Doja Cat), ליל בייבי (Lil Baby), טרוי לאנס (Tory Lanez), קודאק בלאק (Kodak Black) לצד יוצרי היפ-הופ ופופ וותיקים כמו טי-פיין (T-Pain) וברונו מארס (Bruno Mars) נכחו כולם ברשימה המכובדת.

היוצר שהוביל את הרשימה במקום הראשון (וגם במקומות נוספים במקביל ברשימה) היה הראפר דה-בייבי (DABABY). היוצר בן העשרים ותשע נולד באוהיו ועבר לגור בצפון קרוליינה, חתום בלייבל אינטרסקופ (Interscope Records, בו חתומה גם ליידי גאגא) – הלייבל המצליח שייך לאחת מתוך שלוש חברות התקליטים החזקות ביותר בתעשיית המוזיקה האמריקאית: יוניברסל מיוזיק גרופ.

הראפר כל כך פופולרי, היה מועמד בשנה שעברה והשנה לחמישה פרסי גרמי הנחשקים (Grammy Awards) ושחרר בסוף חודש יוני שיר בשם BALL IF I WANT TO– (המילה Ball ,כדור, היא נגזרת מקוצרת של מילת הסלנג Ballin' שמשמעותה לרוב לחיות חיים של עושר מופלג ולהתהדר בעושר זה, ובמקור נעשה שימוש במילה במשחקי כדור-סל כשרוצים לתאר שחקן מקצועי ומוצלח).

במילות השיר, שממוקם ברשימה במקום השישי, מסופר על כך שהראפר רוצה לשכב עם בחורה שיש לה שיער ארוך כמו של רפונזל מאגדת הילדים המפורסמת. כן, אגדת ילדים בה עשו שימוש מיטב האולפנים ובהם דיסני, כעת עוברת שכתוב פורנוגרפי באולפני הענק של יוניברסל ובניצוחם הבלעדי, על מנת שתתאים לראפר דה-בייבי המציג את רפונזל החדשה כבובת מין ודורש לשלוט בה תוך הפגנת כוחנות ושליטה שגובלת באלימות מילולית:

" Hop out that bitch with that iron in my jumpsuit (let's go)

Just do what I say and I love you, 'kay "?"

הראפר בן העשרים ותשע, כמו מקריא מרשימת הפעלה ומסביר למאזין כי צריך "לקפוץ על הכלבה עם מקל הברזל שיש לי במכנס" (מקל הברזל כרמיזה לאיבר המין שלו, למי שטרם הבין) ושעל אותה ה"כלבה" לעשות מה שהוא אומר לה, ואז בתמורה הוא "יאהב" אותה (כמה רומנטי, במיוחד כאשר מדובר בהתניה אגרסיבית).

במהלך השיר פזמון זה חוזר על עצמו, ולמילים נוספת אסתטיקה בקליפ המוזיקלי של נשים עירומות מענטזות עם תוספות שיער כמו של רפונזל, לצד דרישות הראפר לשכב רק עם בחורה שתשקיע ותדאג לסדר את שיערות ראשה כמו של רפונזל:

 "Tonight, I wanna fuck a Rapunzel".

כלומר – הראפר דה-בייבי דורש במילים האלו ממש: "הלילה אני רוצה לזיין מישהי בדמות של רפונזל". ואז אם עד כאן לא הספיק, ממשיך היוצר האפרו אמריקאי להסביר למאזינים:

 "Ain't fucking her right, you ain't pullin' her hair, yeah (bitch-ass nigga)"

או בעברית צחה: "אם אתה לא מושך לה בשיער אתה לא מזיין אותה נכון" ומשיכת השיער כאקט של שליטה מוחלטת באקט "ובכלבה" כלשון השיר.

מי שלא שולט בשפה האנגלית, או שזוהי אינה שפת האם שלו (כמו יבשת אירופה כולה המאזינה לשיר ולראפר, וגם אנו כאן במזרח התיכון כמובן) יכול לשקוע לתומו אל תוך ההפקה המוזיקלית הקצבית, התופים הכבדים של הפקות ההיפ-הופ העכשוויות ולהנות מהאופן שבה דה-בייבי מבצע ראפ מהיר על מלודיה קליטה, בקול צלול ומדויק.

אבל בלב הסוגייה מדובר על שיר שמעיד על הסכנה החברתית שטומן בחובו. שיר שמאושר בחברת התקליטים אדירת הממדים ובעלת ההשפעה העולמית יוניברסל, אשר מקודם לראש מצעדי הפזמונים מסביב לגלובוס באמצעות קליפ מוזיקלי, ומתברג עם שחרורו המסחרי במקום השישי ברשימת הקליפים הנצפים ביותר ביוטיוב בקטגוריית המוזיקה, ואין מדובר ביוצא מן הכלל.

אותה "מהפיכה" עליה הכרזתי בתחילת הטור, השינוי הקיצוני בתוכן מילות השירים, ובעליית המוזיקה הפורנוגרפית והגשתו לציבור המאזינים (הנוער האמריקאי תחילה, והבינלאומי מייד אחריו) כעובדה נורמטיבית לחלוטין.

אז איזו גרסה של רפונזל אתם מעדיפים?

The post האחים גרים אל מול הראפר דה-בייבי (DaBaby): השליטה המינית בנרטיב של רפונזל appeared first on Walter Benjamin Magazine.