מערכת W@LTER BENJAM!N

האם אנחנו עדים לתהליך הכחדה מוחלטת של הפיסול והציור בעידן הטיקטוק הידוע לשמצה? במשך מאות שנים, אמנות פלסטית נחשבה לשיא היצירתיות וההבעה האנושית. אך בעידן הדיגיטלי המהיר, בו טיקטוק (TIKTOK) הפך לבמת היצירה הפופולרית ביותר, נדמה כי היצירה הקלאסית ממש מאבדת את מקומה ונדחקת הצידה.

פלטפורמת הסרטונים הקצרים TIKTOK (טיקטוק), שעברה בעלות בין מספר מדינות, התמודדה עם מורכבויות משפטיות והתלבטויות ערכיות, מציעה בעצם עבור האדם הממוצע הכל מהכל: ריקודים, מתיחות, הדרכות, צחוקים והצצות לחיים האישיים של הסובבים אותנו ובכך ממש משנה את הדרך בה אנו צורכים יצירתיות.

הפורמט שלה קצר, בקצב בלתי ניתן לחיקוי ומתאים לעידן בו זמן הקשב שלנו הולך ומצטמצם לכדי אפס.

בעבר, יצירת פסל או ציור דרשו חודשים ושנים של עבודה סיזיפית כדי להבשיל לתוצר סופי, עליו ניתן להתבונן. אם ניקח לדוגמה את הצייר המפורסם וינסנט ואן גוך (Vincent van Gogh), שבזמן עבודה על ציוריו היה מבלה שעות ארוכות על כל ציור. והוא לא רק צייר, אלא השקיע בכל קו ופרט. הציורים "ארל", או "הליליות" ויצירות נוספות שלו לא נוצרו ביום אחד, ובטח שלא קל היה ליצור אותן. עבודתו הסיזיפית של ואן גוך, ההתמדה המוחלטת עד כדי טירוף והדחף האישי שיצר את הרגש שביצירותיו הם דוגמה מוחלטת לכך שאמנות הציור דרשה לא רק כישרון, אלא גם סבלנות והשקעה אין-סופית.

אותה השקעה ניתן לראות גם בעולם הפיסול כמובן. לדוגמה, הפסל המפורסם ביותר מתקופת הרנסאנס "דוד" של מיכלאנג'לו הוא יצירה שנדרשה עבודה אינסופית ומאמצים פיזיים כבירים כדי לגלף את הדמות מתוך אבן שיש אחת בודדת שמתנשאת לגובה של מעל חמישה מטרים. זהו פסל שהיווה את המופת לפיסול העתיק, עבודה פיזית ויצירתית שמצביעה על כמה קשה היה ליצור יצירה כזו, במשך שנים ארוכות של מאמץ פיזי ותכנוני אינסופי. הפסל שובה את הדמיון לא רק בזכות הצורה המושלמת שלו, אלא גם בזכות הדרך שבה הושקעו בו כל פרט ופרט, כל קו וכל תנועה.

אך כיום, אנחנו פשוט חיים בעידן שבו סרטון של 16 שניות יכול לצבור מאות מיליוני צפיות ולהיחשב ל'אמנות עכשווית'? אבל האם אנחנו באמת מוכנים לקבל את השינוי הזה? בעידן שבו הכל חייב להיות מהיר ונגיש, גם יצירתיות משתנה. אמנים קלאסיים מוצאים עצמם במבחן רלוונטיות: האם האמנות שלהם עדיין מדברת אל הקהל?

טיקטוק מציעה הזדמנות למי שלא עבר הכשרה מקצועית להפוך לאמן ברגע, ולעיתים גם רק לרגע. מצד אחד יש שיטענו כי מדובר בהשטחה ורידוד של האמנות, אך מצד שני מדובר בנגישות ופתיחות חסרת תקדים וחזרה לשאלה עליה כולם בשדות האקדמיים והפרקטים מתווכחים ולא מסכימים: מהי אמנות?

אבל אולי בעצם לא מדובר ברדידות, אלא פשוט שחרור מהמבנה המסורתי. טיקטוק מאפשר גישה שבה כל אחד יכול ליצור, לפרסם ולהתפרסם. אין צורך בגלריות או במוזיאונים, פשוט אין מתווכים. אולי זו האמנות החדשה. לא בהכרח טובה או רעה יותר, פשוט אחרת.

האם הפסל "דוד" של מיכלאנג'לו שונה מהותית מסרטון ויראלי שמרתק מיליוני אנשים? הרי שניהם מבקשים לרגש, לעניין ולהפוך לאיקוניים?

אבל מה לגבי המשמעות של זמן המסך הבלתי נגמר של בני ובנות הנוער מול אפליקציית הטיקטוק? יש שיאמרו כי הזמן המושקע בצפייה בלתי פוסקת בתכנים קצרים שוחק את היכולת להעמיק, לחשוב על רעיונות חדשים או לפתח יצירתיות "אמיתית". במקום להתמקד בפרויקט ארוך טווח כמו ציור מורכב פסל מרהיב או סיפור כתוב, הפלטפורמה דוחפת אותנו ליצור תוכן קליל, מהיר (ולרוב גם שטחי), כזה שיתפוגג תוך ימים ספורים מהתודעה הציבורית העולמית. עוד מספר שניות לצפייה חד-פעמית.

התופעה המדאיגה הזו מעוררת שאלות נוקבות על התהליך היצירתי: האם קלות ההפצה ומהירות הצריכה מונעים מאיתנו התעמקות אמיתית ביצירה? וכיצד בכלל ניתן לטפח כישרון אמנותי אם כל יצירה נמדדת רק בלייקים ולא בעומק רגשי או בביקורת אמנותית תיאורטית? האם החברה האנושית לא מאבדת את היכולת להתרכז בתהליך אמנותי ממושך רק כי הזמן מתקתק, וכולנו במרדף אחרי טרנדים חולפים וכסף קל?

ובסופו של דבר, אמנות היא שפה משתנה. השאלה היא לא אם טיקטוק יחליף את הפיסול והציור, אלא איך אמנים יכולים לנצל את השפה החדשה כדי לשמר יצירתיות גם בעידן שבו כל רגע נספר במונחי צפיות, שיתופים ולייקים.

אז האמנות הקלאסית באמת תהפוך לנחלת העבר? או שמא נמצא דרך לשלב בין המסורת לחדשנות? ואולי בעצם טיקטוק הוא המכחול הדיגיטלי ליצירת אמנות הפוסט-מודרנית החדשה?