ד"ר שמוליק דובדבני, מרצה בכיר בחוג לקולנוע באונ' ת"א, עיתונאי ומבקר קולנוע מהבולטים והחשובים, התארח השבוע במגזין ושוחח עם ערן ירמיה (בוגר התכנית הרב-תחומית באמנויות, אונ' ת"א) על פתיחת אולמות הקולנוע ברחבי המדינה בסוף השבוע האחרון, וזאת לאחר שאלו נותרו ריקים וסגורים במהלך תקופת וירוס הקורונה שפרץ ברחבי הגלובוס. תקופות הסגר הותירו את אוכלוסיית העולם כולו כלואים ברחבי הבית, רחוק ממסך הקולנוע המסורתי. כעת, כשבתי-הקולנוע חוזרים לפעילות, עולות שאלות בוערות בתחום חווית הצפייה הקולנועית, על תפקידו החדש של הקולנוע במסגרת החיים בבית, על כוחם המתחזק של פלטפורמות הצפיה הדיגיטליות אל מול מסך הקולנוע במובנו הקלאסי, או מילים אחרות- הקרב על הפופקורן!
ערן: האם לדעתך אנו בעיצומה של תקופה בה מתרחשים שינויים אדירי מימדים מסביב לגלובוס באופן שבו צופים בקולנוע במובן הפיזי (מרחבים של אולמות קולנוע שאולי הוחלפו במהלך הקורונה במרחב הביתי) ?
ד"ר דובדבני: ודאי שהציבור התרגל לצפות בסרטים בבית. נדמה לי, שמה שעתיד להשתנות, לפחות בטווח הנראה לעין, הוא דרך ההפצה של סרטים. האולפנים גילו שאפשר להפיץ סרט גם בפלטפורמות הביתיות, לגבות עליו תשלום גבוה יותר, ואפילו לראות רווחים. כך זה היה עם "מולאן" של דיסני או "וונדר וומן 1984".
צילום: John Minchillo.
ערן: האם אנו נמצאים בעיצומו של שינוי היסטורי בהרגלי הצפייה של הצופה הממוצע שפקד עד לפני עידן וירוס הקורונה את אולמות הקולנוע?
ד"ר דובדבני: היסטורי – לא. אבל, כאמור, נראה לי שהאולפנים "גילו" את הפלטפורמות הביתיות, את שירותי הסטרימינג, ולדבר הזה ישנם כמה יתרונות. עלויות ההפצה של סרט בבתי הקולנוע גבוהות יותר, וישנם סרטים – מטבע הדברים לא בהכרח "בלוקבסטרים" – שעשויים דווקא להיות מורווחים מכך. לדעתי, זה תקף גם לסרטים ישראליים. נעשים בארץ כ-30-35 סרטים בשנה, בימי טרום-קורונה כמובן, וחלקם לא זוכה לאיזושהי תשומת לב כאשר הם מצליחים "להשתחל" לאחד האולמות במגה-פלקסים ואפילו בסינמטק. דווקא הפצה באמצעות שירותי VOD יכולה לסייע להם. לצמצם עלויות, ואפילו לזכות אותם ביותר צופים מאשר אלה שהיו סרים לבתי הקולנוע לצפות בהם.
ערן: אז יכול להיות שמדובר במצב בו במאי הקולנוע המערביים בשנים האחרונות משנים את האסתטיקה של הצילום הקולנועי, עד כדי שיהיה נעים יותר לצפייה במרחב הביתי, מאשר במסך קולנוע ענק מימדים באולם רשמי עם מערכת קול מקיפה?
ד"ר דובדבני: מאז ומתמיד היו יוצרים שביימו סרטים קאמריים ואינטימיים יותר, שניתן לחוות אותם בצורה אופטימלית גם במרחב הביתי. עם זאת, קולנוע לטעמי הוא לא בהכרח כל מה שמסך ענק ומערכת סאונד בומבסטית יכולים להעניק. תמיד אמרתי שלביים אלף איש שירוצו מצד אחד של המסך לצד השני יכול כמעט כל אחד, אבל להעמיד סצינה אפקטיבית במרחב מצומצם ובהשתתפות שני אנשים – את זה יכולים לעשות רק במאים גדולים באמת. תחשוב על קרל דרייר ועל "הפסיון של ז'אן ד'ארק" או על "סכין במים" של פולנסקי.
כבר היו ניסיונות בשנים האחרונות ליצור סרטים באמצעות טכנולוגיות "ביתיות", למשל טלפונים ניידים. הסרט “Tangerine” של שון בייקר מ-2015 צולם באמצעות אייפון 5, ולאחרונה ראינו את "מלקולם ומארי" שהתרחש כולו בתוך בית והדהד את הסגרים שכפתה עלינו הקורונה. אז כן, ישנם שינויים, אבל אני לא חושב שהם קשורים לפנדמיה אלא יותר לזמינות ולזולות של אמצעים טכנולוגיים. להזכירך, היה גם הסרט "חיים ביום אחד" שבו אנשים מרחבי העולם תיעדו יממה בחייהם, ומהחומרים שהועלו ליוטיוב נערך הסרט.
"הסרטים הולכים ונעשים ארוכים יותר, ספקטקולריים יותר, וכמובן גם יקרים יותר."
ערן: מניסיונך רב השנים כמרצה של דור העתיד הישראלי של במאים, מפיקים ותיאורטיקנים קולנועיים, האם אתה חש בשינוי מצד התלמידים בנוגע לכמיהה ליצירה שמתרחקת מקולנוע מסורתי, ומתקרבת ליצירה מהירה לצריכה מיידית? (הפקות זולות, יצירות קצרות, סדרות ולא סרטים)
ד"ר דובדבני: תראה, כל עניין סדרות הרשת הוא ביטוי לתשוקה הזו. אז כן, הטכנולוגיה קיימת וזמינה, ונדמה לי שיותר ויותר יוצרים צעירים מבינים שזו הדרך לעקוף את השיטה היקרה והמסורבלת של קרנות קולנוע בארץ ובחו"ל, את תנאי ההפצה הדרקוניים בארץ שתלויים בבעלי רשתות המגה-פלקסים. "משיח", למשל, היא דוגמא מצוינת לכך.
ערן: האם ניתן לומר שחווית הצפייה קולנועית הקלאסית, שכוללת פופקורן ואולמות צפיה מרווחים, תהפוך זרה ורחוקה מילדים שנולדים לעידן ובו מסכי הטלפון והמחשבים שולטים בזמן הצפייה המרכזי?
ד"ר דובדבני: העובדה היא שזה לא קורה. ילדים ובני נוער עדיין גודשים את האולמות – למעשה, הם קהל היעד העיקרי של סרטי הקיץ ההוליוודיים – ונדמה לי שהחוויה של צפייה בקולנוע עדיין קיימת אצלם באופן משמעותי. נכון הוא, שישנן היום דרכים אחרות לחוות סרט קולנוע – אפילו דרך מסכי הטלפונים – אבל אני מאמין שזה משהו שמתקיים "ליד" ולא כתחליף לחוויית הצפייה המקובלת, מה גם שההליכה לקולנוע תמיד כוללת דברים נוספים שהם עדיין משמעותיים לרוב הצופים – זוהי צפייה חברתית, מלווה בבילוי לפני או אחרי, מאפשרת לעיתים צפייה ביותר מסרט אחד וכו'.
ערן: האם לדעתך מוסד הקולנוע ההוליוודי יזניח את הפקות הענק המיועדות לייצר "שוברי קופות" באולמות הקולנוע ברחבי הגלובוס, לטובת הפקת סדרות וסרטים קצרים וזולים יותר, הכוללים בתוכם שחקנים בלתי מקצועיים עבור הצופה הביתי?
ד"ר דובדבני: חד משמעית לא. אם כבר – להיפך. כדי למשוך את הצופים אל הקולנוע, הסרטים הולכים ונעשים ארוכים יותר, ספקטקולריים יותר, וכמובן גם יקרים יותר. כבר כמה שנים העלויות של בלוקבסטר הוליוודי רק הולכות ועולות, וזה כדי למשוך עד כמה שיותר צופים לקולנוע, לספק להם חוויה שאי אפשר לקבל אותה בשום דרך אחרת, ודאי לא בבית. אם לחזור לתשובה קודמת שלי, אני מניח שסרטים קטנים וקאמריים יותר יתקשו למצוא את מקומם בבתי הקולנוע, ויוקרנו בערוצי הסטרימינג. אגב, מרבית סרטי האוסקר השנה נחוו בדרך הזו, וגם היו סרטים קטנים וקאמריים, ואת רובם הקהל (זה שכבר ראה אותם) ראה בבית. סביר להניח שהטלטלה שהעולם חווה עם הקורונה גרמה לאולפנים ומפיקים רבים לחשב מסלול מחדש, אבל מכאן ועד זניחה של הפקות הענק המרחק רב, ולמעשה כבר עתה מתוכננות כאלה שנצפה בהן בעוד שנה-שנתיים.
הסרט וונדר וומן 1984, שהופץ על ידי שירותי הסטרימינג של חברת HBO MAX,וגרף כמות צפיות שאומדת על 2.25 מיליארד דקות צפיה(על פי נתוני חברת ניטור הדאטא האמריקאית Nielsen)
ערן: הזכרת את הסרט "וונדר וומן 1984" בכיכובה של הכוכבת ההוליוודית הישראלית גל גדות, שהופץ במהלך הקורונה באופן תקדימי בערוצי הסטרימינג. היא התראיינה ביום שלישי האחרון בערוץ חדשות ישראלי והכריזה בעברית: "אני לא ממהרת בכלל לסגור את ארון הקבורה על עולם הקולנוע…"
אז השאלה הגדולה המתבקשת, האם הפורמט הקולנועי במובן הקלאסי של אולם קולנוע עודנו חי?
ד"ר דובדבני: הקולנוע חי בדרך שבה אנו חווים אותו כבר למעלה מ-120 שנה. אמנם ישנם יוצרים וחוקרים שמדברים על שינויי חוויית הצפייה, אבל לא ראינו את זה ממש קורה. המקרה המעניין ביותר של מה שאפשר לכנותו "פוסט-קולנוע" הוא פרויקט דאו של איליה חרז'נובסקי, שמורכב מ-13 סרטים, וכן סדרות והקרנות של קטעים, והוא סוקר את מה שמתרחש בתוככי מכון מדעי סודי בברה"מ משלהי שנות ה-30 ועד 1968. השחקנים חיו בתוך סט עצום, מנותקים מהעולם החיצון, משך שבועות, חודשים ואפילו שנים (הפרויקט צולם משך שלוש שנים), וניתן לחוות את הפרויקט בצורה מאוד יוצאת דופן: הקרנה סימולטנית של הסרטים והחומרים הנלווים שמתקיימת במתחמים מיוחדים שהכניסה אליהם היא באמצעות ויזה ולא כרטיס.
בוא נסכם, שזו דוגמא חריגה מאוד לסרט שמנסה להגדיר מחדש את מהות היצירה וחוויית הצפייה.
הבשורה האופטימית היא, שלמרות הקורונה, שירותי הסטרימינג וכיו"ב – הקולנוע חי!