פואמה מאת JE@N-LUC

מדמיין אי שם עיירה עלומת-שם,
טמונה בלב הישימון
ומסוככת בגג אפלולי וגחון;
בכיפה העצומה של ליל הירח.

רחובותיה מרוקנים זולת הפנסים,
שכל ליל מאירים משולי הדרכים
את העורקים הסבוכים,
ומחברים בין הישנים את החללים הריקים.

תאורת הלבנה משרה על גן ציבורי
שצבעיו דהו מפרישת החמה;
אי מזה על ספסל קנום ומסוקס
נחים צמד מאחרים,
כשעיניהם התועות נשואות אל על,
שבויות בקסמו המסתורי של הנשף.

עם רדת החשכה וצאת הלבנה
פסקו משחקי התפקידים,
כל באי תבל מנער ועד זקן שבו לקדמותם,
אבקי כוכבים.